להתפגר ולהתגבר

אני שמח שג'יי ריטארד מת. זה טוב שדמויות תרבות שוות ערך הולכות לעולמן. המתחסדים יכתבו טורי הספד עצובים שמתיימרים להכיר את הנפש של ריטארד כאילו גדלו איתו בבית הספר; יהיה להם קשה, הם לא ימצאו את המילים. המחפפים יצטטו איזה שורה משיר של ריטארד, יביעו תנחומיהם ויוסיפו סרטון יוטיוב או שניים לזכרו. זה בסדר. הכל חלק מהמשחק וסחים, כידוע, יש בכל מקום. הפעולות הריקות הללו הכרחיות בכדי שהמוות של ריטארד יהיה בעל משמעות - הם אלו שירימו את ריטארד למעמד שלעולם לא היה מגיע אליו אם היה מזדקן בכבוד, ורק בזכותם אפשר להגיד שהמוות של ריטארד משמח. בגלל האוטומטיות שבה ההמון מקדש את החיים, התרבות מתקדמת והטעם המוזיקלי שלנו משתבח.

אל תיתממו ותגידו שריטארד הוא קודם כל בן אדם ושצריך לתת לגופה שלו להתקרר לפני שזורקים דעות פופוליסטיות לאוויר. בשביל כל מי שיקרא שורות אלו, ריטארד הוא לא יותר מעוד מוצר תרבות. נכון, הוא פונה לפלח קטנטן מהאוכלוסייה וכן, הוא היה מאוד מוכשר, אבל הוא עדיין עוד משהו שצרכנו. באוקטובר, כשהלהקה של ריטארד נטשה אותו והוא כתב בטוויטר "שילכו להזדיין, הם ילדים עשירים משעממים שלא יודעים לנגן בכל מקרה", אף אחד לא כאב את הכעס שלו או תהה מה בדיוק עובר עליו כשננטש בפעם המי-יודע-כמה בחייו. זו היתה אנקדוטה משעשעת שחיזקה את מה שידענו (ורובנו אגב, לא ידענו) על הפרסונה הציבורית של ריטארד ותו לא.

אעצור שניה בכדי לספק מעט רקע לאלו שבקרוב יגידו שריטארד הוא אחד מהאמנים הגדולים של דורנו. ריטארד נולד בממפיס, טנסי ב-1980 תחת השם ג'ימי לי לינדזי ג'ונייר. בגיל 15 הוא עזב את בית הספר והשקיע את רוב זמנו ביצירת מוזיקה. הוא עשה גאראג'-רוק, Pאנק וסינת'-Pאנק באווירת DIY שמקדשת את הלואו-פיי. בניגוד לסטיגמה, לא ידועות שום התמכרויות או נטיות נרקוטיות בעברו של ריטארד. את הבריחה מהבעיות בבית, מהאלימות של אביו ומהדחייה של החברה הוא הביע בעזרת גיטרת וי שחצנית. הוא הקליט המון והשתתף בלא מעט הרכבים (המוכרים יחסית שבהם הם הריטארדס והלוסט סאונדס). המוזיקה שלו תמיד היתה אגרסיבית והוא אהב להשתולל על הבמה. בעצם, כבר בשנות ה-90 החל ריטארד להיות אחד מדמויות הגארג' הפוריות והמוצלחות ביותר בארה"ב, אבל כמעט ואף אחד לא היה מודע לכך עד ל-2006.

ואז הגיע אלבום הסולו הראשון והמצוין שלו "Blood Visions" ואיתו הביקורות המחמיאות ותשומת הלב. השמנמן הזה, עם השיער הפרוע שלו, הצטייר כיוצר עם דפיקות קלאסית אך ייחודית למדי. הוא נתפס כדמות אבודה וטעונה מסרט של לארי קלארק וירק ארס לכל כיוון. מטאדור, לייבל האינדי הגדול, הבין את הפוטנציאל, החתים את ריטארד והוציא לו מספר רב של 7 אינצ'ים, שלבסוף התווספו לשתי האסופות "Singles 06-07" ו"Matador Singles '08". שנה שעברה הגיע "Watch Me Fall", האלבום המלא של ריטארד במטאדור והריליס הכי מופק ופופי שלו.

ריטארד לא אהב שמצמידים שמות ז'אנרים למוזיקה שלו ואמר שהוא בסך הכל עושה פופ רועש, אבל רק ב"Watch Me Fall" אפשר היה להבין למה הוא מתכוון. הוא הלך אחורה לבאזקוקס, ספג השפעות Twee ויצר אלבום שנגיש כמעט לכל אוזן. זו היתה פסגת היצירה שלו - זו שמספיק פשוטה וכיפית בכדי להגיע לקהל הרחב, אך שעדיין אי אפשר להאשים אותה בחנפנות. סביר להניח שאלבום טוב יותר הוא כבר לא היה מוציא. אחרי מסלול כמו שלו, אמנים בדרך כלל לא ממציאים עצמם מחדש, ולכן, או שהוא היה מתדרדר או שהיה נעמד במקום. ריטארד היה דועך לאיטו ומדי פעם היו מזכירים אותו באיזה ניימדרופינג של השפעות.

למזלו ולמזלנו, זה לא קרה וביום רביעי השותף של ריטארד לדירה מצא אותו במיטתו ללא רוח חיים, כשהוא בן 29 בלבד. לשבריר שנייה היו שמועות על רצח וחבריו הקרובים בכלל טוענים שהוא מת משפעת, אך עד שתצא הודעה רשמית מנתיחת המשטרה לא באמת נדע מה קרה שם. האמת, זה גם לא משנה את התוצאה הסופית. עכשיו, הודות למלאך המוות, הרבה יותר אנשים יידעו מיהו ג'יי ריטארד ויכירו את המוזיקה המעולה שלו.

זה נשמע קר, אבל מוות זה לא אסון גדול כל כך. זה דבר טבעי, מהחיים. בני אדם נעלמים, אך התרבות נשארת לנצח - בעיקר אם עושים לה את הגלוריפיקציה הנכונה בעקבות מוות לא צפוי. הרי לכל מוצר תרבות יש תאריך תפוגה ומוזיקאים צריכים להתחיל לקפל את הבסטה אחרי שנים בודדות ולהשאיר אותנו רעבים לעוד. ברור שיש יוצאי דופן - ג'יי זי הוא דוגמא טובה לכך - אך העובדה שאין רבים שאפשר לנקוב בשמם מוכיחה את הנקודה. עם קצת מזל, המוות המוקדם של ריטארד ירחיק אותו מבאר השיכחה, יאדיר את שמו וישים את אלבומו האחרון על מדפי דיסקים רבים לצד אליוט סמית וניק דרייק. אם אתם שואלים אותי, הרבה יותר מגיע לו להיות שם.

כששאלו את ריטארד אם הוא לא מפחד לשרוף עצמו עם כמות הריליסים שהוא מוציא הוא ענה: "אני הולך להתאדות, אני בהחלט לא הולך להישרף. בכדי להישרף צריך אש גדולה, פיצוצים. זה לא הולך לקרות לי. אני פשוט אדעך עד שאגיע לאנונימיות גבוהה יותר מזו שהתחלתי איתה". מסתבר שהוא טעה. ריטארד לא הולך להישרף או להתאדות והכל בגלל הדבר המר-מתוק הזה שקוראים לו מוות.