אד אוניל אולי איננו כוכב מהשורה הראשונה אבל הוא כבר יכול לזקוף לעצמו שותפות בשתי סדרות ששינו את אופי הקומדיה המשפחתית האמריקאית. הראשונה היתה "נשואים פלוס", אחד הפולחנים הגדולים בתולדות המסך הקטן. סדרה זו נוצרה בשלהי שנות השמונים כתגובת נגד ל"משפחת קוסבי" ולדומותיה, והציגה את הצד האפל והמטונף של המתרחש תחת קורת גג אחת. אוניל גילם בה את אל באנדי, האב הגרוע בעולם.
הסדרה השנייה היא "משפחה מודרנית", אחד הלהיטים הבולטים של עונת הסתיו האחרונה. בסדרה זו, ששודרה אמש (שבת) לראשונה ב-yes stars comedy, בא החידוש לידי ביטוי בשני מישורים. במישור הסגנוני, הסדרה מלבישה את הסגנון הכמו-תיעודי של "המשרד" על התבנית החבוטה של הקומדיה המשפחתית ועוקבת אחר גיבוריה במצלמה אחת ואף מאפשרת להם לדבר אליה ישירות.
במישור העלילתי, בהתאם לשמה, עוקבת הסדרה אחר תאים משפחתיים אלטרנטיביים - זוג הומוסקסואלים שאימצו תינוקת מווייטנאם, ואנגלו סקסי מזדקן (אוניל) שהתחתן עם צעירה היספנית. בצדם עומדת גם משפחה מהסוג שראינו כבר אלף פעם, שבה האב הלבן נשוי ללבנבנה בת גילו, אבל פתאום דווקא הם נראים חריגים בנוף. אמנם את האפרו-אמריקאים השאירה "משפחה מודרנית" ל"פרשס" ול"הזדמנות שנייה", וגם אין בה ייצוג הולם לאינדיאנים ולסביות, אבל גם כך היא עושה מעל ומעבר כדי להציג את כור ההיתוך האמריקאי במלוא הדרו.
יתכן מאוד שההיתוך הזה הוא ההסבר להישגיה של "משפחה מודרנית". אחרי הכל, בפרקיה הראשונים היא לא זזה לשום מקום, אין בה מספיק עומק כדי להגשים את היומרות הסוציולוגיות שלה וגם לא מספיק הומור כדי להגשים את היומרות הקומיות שלה.
לפיכך, קשה שלא לחפש קונטקסט לפופולריות של הסדרה, וקשה גם שלא למצוא אותו: "משפחה מודרנית" פשוט הביאה את הקדמה למשפחה האמריקאית בדיוק בזמן הנכון. היא עלתה לאוויר מיד לאחר שהשינויים הדמוגרפיים אפשרו את בחירתו של הנשיא השחור הראשון, והשכילה להעניק ביטוי טלוויזיוני לשינויים הללו. כשם ש"משפחת קוסבי" היתה אידיאלית לעידן רייגן, "משפחה מודרנית" היא הסדרה המושלמת לימי אובמה סדרה שמוכיחה שבהתאם לנפלאות המודרניזציה, היום כולם יכולים להקים משפחה, ולא משנה מי הם וכיצד הם בחרו לעשות זאת.
בדיוק מסיבה זו, המעריצים הוותיקים של אוניל יגלו כי הלהיט הטרי שלו מעניין הרבה פחות מהסדרה שבנתה אותו. "נשואים פלוס" נולדה כריאקציה לריאקציונריות של רייגן, ולכן היתה חצופה ותוססת. לעומת זאת, "משפחה מודרנית" נוצרה דווקא כאות תמיכה בנשיא וברוחם של זמנו ודרכו, ולכן היא כה פושרת ומנומנמת. אחרי הכל, סדרות שילטפו את הממסד במקום לתת לו סטירה תמיד יהיו צדקניות, גם אם בבית הלבן יושב נציג של המפלגה הדמוקרטית.
יחד עם זאת, יש סיכוי שכל הטענות הללו אינן הוגנות, שהרי החיים של "משפחה מודרנית" קשים בהרבה מאלה שהיו ל"נשואים פלוס". בעידן שבו עומד אפרו אמריקאי בראש המדינה ו"פרשס" זוכה בשני אוסקרים, איזה צורך יש כבר בחתרנות חברתית, והאם בכלל נותרו שוליים שילעגו למרכז? אפשר אפילו לומר כי "משפחה מודרנית" לומדת על בשרה יותר מכל סדרה אחרת לפניה את משמעות הביטויים "שחור זה הלבן החדש" ו"היספני זה השחור החדש".
אבל גם אם כל זה נכון, אין לבטל לגמרי את "משפחה מודרנית". אפילו בפרקה הראשון והגולמי היא מהוקצעת ובגיבוריה יש משהו סימפטי. יתרה מזאת, היא הלכה והתפתחה עם הזמן, והפרקים ששודרו לאחרונה בטלוויזיה האמריקאית כבר העמידו את הדמויות בפני אתגרים מעניינים. בתחילת הדרך גיבורי הסדרה עוד התעסקו בזוטות בסדר הגודל של גניבת אופניים ועבודות בית, אבל עתה יכולים הצופים האמריקאים לחזות בהם מתחבטים בשאלות של נאמנות ועתיד מקצועי.
עם זאת, שום דבר כבר לא יציל את "משפחה מודרנית" מהחולשה הבסיסית שלה בכל פעם שרואים את אד "אל באנדי" אוניל מסביר פנים לילד היספני, אי אפשר שלא לייחל לימים שבהם סנט בכל מי שהיה קצת אחר ושונה ממנו. הבעיה היא שכדי לזכות מחדש בעונג הזה ניאלץ לסבול את שרה פיילין בלשכה הסגלגלה, וזה עלול להיות מחיר קשה מנשוא.