הדבר הראשון שצריך לומר על הסרט "דברים שרציתי לומר" אודות יהודה פוליקר, ששודר אמש (ראשון) בערוץ 10, הוא שמדובר בהרבה דברים אך לא בסרט. זהו ראיון בן 50 דקות שביימה טלי בן עובדיה ובו קולו של אדם אחד, יהודה פוליקר, שמספר בזמן קצוב על פרקים שונים בחייו ללא מרואיינים אחרים שיספקו רקע (החל מיעקב גלעד, הבחירה הברורה, ועד לואי להב, שהפיק את אלבומו האחרון "אהבה על תנאי") וללא תנועה ממשית לעומק דמותו של אחד המוזיקאים החשובים בישראל. "דברים שרציתי לומר" היה ראוי להישמר ככתבת חדשות מיוחדת ואפילו משדר שלם שמשולב בתוך תוכנית כמו "המקור" או "עובדה" בערוץ 2, שכבר שידרה כתבות מהסוג הזה עבר. לקרוא למוצר הזה "סרט" ועוד להציגו כתעודה הוא מעשה קצת מעליב עבור מאות יוצרים דוקומנטריים שהפכו את ישראל למיני-מעצמה בתחום, מ"השמצה" ואפילו "שיטת השקשוקה" ועד "ואלס עם באשיר".
בכלל, כל מוסד תיעוד אנשי התרבות בישראל, החל מסדרת "גיבורי תרבות" ששודרה בערוץ 8 ועד סדרת ה"סרטים" האחרונה של ערוץ 10 (הרנטגן, פוליקר), חייב לעבור טלטלה כדי שהציבור יוכל לתת בו אמון. לא עוד פרומואים מנופחים ומזלזלים שבו מושא הסרט "חושף הכל", כיוון שמי שעוקב אחרי פוליקר במשך השנים יודע שבמעט הראיונות וההופעות הפומביות שהעניק הוא אמר פחות או יותר את אותם הדברים (הילדות הקשה בצל ההורים ניצולי השואה, למשל). בשביל לראות אותו מלטף חתול ולהיחשף להקלטה של הוריו שרים לא צריך את ההיסטריה שהתרחשה בערוץ 10 בשבועיים האחרונים והגיעה עד למערכון מדויק ב"ארץ נהדרת" שגיחך על התופעה. לא רק שהבילד-אפ המנופח הזה פשוט מרוקן את מעט ההישגים של הסרט בשל ציפיות בלתי אפשריות, הוא גם ממקם את הצופה בנקודת פתיחה אנטגוניסטית כלפי משדר טלוויזיה כולו משדר טלוויזיה! שהבלוף שלו נחשף עוד לפני שסיימו לחלק את הקלפים.
אבל המסקנה החשובה באמת מ"דברים שרציתי לומר" היא שהציפייה של ציבור מסוים מיהודה פוליקר, אדם עם רקע טראגי המצהיר "גדלתי במחנה ריכוז" ומודה שאמו רצתה להפילו כשנשאה אותו ברחמה, להנהיג איזושהי תנועה היא מופרכת ואפילו פתטית. לא מדובר במלח הארץ סטייל שלום חנוך, שהתיימר לדברר איזושהי מחאה בעבר דרך קלישאות, ואפילו לא במתי כספי, שמסוגל לבטא בטן מלאה טרוניות כלפי נושא נפיץ כמו המוזיקה המזרחית. פוליקר מצטייר בסרט כאדם מדוכא ושפוף במידה כזו שלא רק מעצימה את הגאונות של "אפר ואבק" אלא מציבה את עצם קיומה של הקריירה שלו כלא פחות מנס. הנכונות של ציבור מסוים לדרוש מהאיש הזה, שעמדת המוצא שלו היא "לא הייתי אמור להיות כאן בכלל", לשאת על גבו את העול שנדרש ממנו בשנים האחרונות היא פוגענית ומעליבה.
לכן חבל ש"דברים שרציתי לומר", שבאמת חושף את הנקודה הזו בפוליקר באופן ברור ועצוב למדי, בחר למעשה לבגוד במושא הסרט שלו דרך הפרומואים ולהמשיך לדפוק את הראש בקיר עם אותן הבטחות מטופשות, שבסופן מה שפוליקר עושה זה בעצם לצטט שירים שכתב באלבומו החדש. גם משפט כמו "נחשפתי בגיל 27 להוריי ולאחיי ועכשיו אני נחשף למי שצריך" הוא למעשה קריאת ה"רדו ממני" של אדם שנאבק כל יום בשד אפל אחר, ולא מבין למה מגיעה לו מלחמה נוספת ומיותרת גם על חייו הפרטיים.
אם הקריאה הזו תובן ופוליקר יוכל להמשיך ליצור אלבומים מצוינים כמו "אהבה על תנאי", אולי אפילו טוב ש"דברים שרציתי לומר" שודר. איכשהו, במציאות הישראלית האובססיבית סביב הזהות, המיתוג והקטלוג של אנשים, גם בקרב ציבור לכאורה נאור ולכאורה הומניסטי (אך למעשה בז לצנעת הפרט ולמורכבות אנושית), קשה להאמין שפוליקר אכן יוכל לעשות לביתו מבלי שמישה ינסה להמשיך ו"לחשוף" אותו.