ג'וב טוב: על הגרסא הישראלית של "המשרד"

"המשרד" בנויה על הרגעים של השתיקות המתוחות, הבהמיות שמציצה מתחת לחליפה, הטופרים שצבועים במניקור; היא חושפת אותם כמו מי שמרים את המסך ומראה לקהל את המנגנון החורק והעלוב שמפעיל את הבלוף שהוא היצור החברתי. לא במקרה נולדה "המשרד" בממלכה המאוחדת – מקום שעדיין מחזיק משפחת מלוכה ומתייחס אליה בחרדת קודש כאילו לא היתה שריד אבסורדי של היסטוריה לא רלוונטית – ככל שחבלי הקטיפה (כמו אלו המוכרים מבנקים ומוזיאונים) שתוחמים את הנימוס והטעם הטוב עבים יותר ונוכחים יותר ביומיום, כך החצייה שלהם מהדהדת ומזעזעת יותר.

"המשרד" הישראלית, שהפרק הראשון שלה שודר אמש (שלישי) ב-yes Stars Comedy, זוחלת בשלושת פרקיה הראשונים ומן הפרק הרביעי היא כבר לומדת לעמוד על רגליה הנעולות קרוקס. הסיבה לכך היא כמעט בירוקרטית – בשלושת הפרקים הראשונים מחוייבים כל מעבדי "המשרד" בארצות השונות, להיצמד אל קווי העלילה של "המשרד" הבריטי.

לפיכך, בשלושת הפרקים הראשונים אפשר רק להשוות את דביר בנדק כאבי משולם לריקי ג'רווייס וסטיב קארל – ושם מקבל בנדק ציון עובר. בסקציית דמויות המשנה, מעיין בלום לא מספיק קרוב למקנזי קרוק וריין ווילסון, אלדד פריבס עובר כג'ון קרזינסקי ומרטין פרימן ואילו מלי לוי עוברת כמו גדולה בהשוואה לג'נה פישר ולוסי דיוויס.

אבל גיור הסדרה "המשרד" היא משימה הרבה יותר מורכבת מאשר השוואת הדמויות, בהתחשב בכך שמה שמגדר את קוד ההתנהגות הישראלית דקיק יותר מחוט דנטלי; הישראלים מפורסמים בגילוי הדעת שלהם, בכנות, בישירות, ובהומור המילואימניקי, לעומת היאנקיות האמריקאית והיבשושיות הבריטית. כשם שאין לנו מקום למגבעות וכפפות סאטן, כך גם קוד הפוליטיקלי קורקט ש"המשרד" המקורי עוסק בו, נראה פעמים רבות כמו לבוש עודף ומסורבל עבור הישראלי – בינינו, מה כבר ההבדל הגדול בין אתיופי לכושי, אה?

בסופו של עניין ההצלחה או אי ההצלחה של "המשרד" הישראלית תימדד ביכולת שלה לתקוע מסמר מחודד בדיוק בליבן של סיטואציות המבוכה הישראליות ולא בדמיון שלה ל"המשרד" הבריטית. המסמרים האלו מתחילים לירות עצמם אחרי שהמחוייבות לשלושת הפרקים הראשונים מסתיימת. לכן רק מהפרק הרביעי ניתן להריח בו חמגשיות של קוסקוס ושניצל בטעם של משרד; שם, העניינים מתחממים ואנחנו נזרקים ללב ליבה של הישראליות כולל התקפות על עזה ושאר הבידור שהחיים פה מספקים. בדיוק כאן מתחילה להתפענח המבוכה כפי שהיא נחוות אצל הילידים לשבט יהודה – פוליטיקה מתערבבת ביחסים אישיים; צברים ועולים חדשים; חילוניים ודתיים; מנהלים ומנוהלים; מלחמה ו... לא, לא שלום. אלא מלחמות אחרות.

מהפרק הרביעי ניתן לנשום לרווחה – עוזי וייל ואיתן צור, התסריטאי והבמאי בהתאמה, מכוונים לסדרה שהיא משהו בין "המשרד" הבריטית ל"החמישייה הקאמרית" הישראלית. והנסיון הזה, שיש לו כל כך הרבה סיבות להיכשל, מצליח לנסוק ולהמריא.

בהקשר הזה, הליהוק שנשען במתכוון על רוב לא-סלבריטאי, עושה ככלל רק טוב לסדרה: מלי לוי, נאמר זאת שוב, מפתיעה ב?דיוק ובאפרוריות שהיא מצליחה להכניס לדמות שלה. איילת רובינסון היא שחקנית מצויינת (כפי שתמיד היתה), שהסדרה רק תקדם לכדי הכרה רחבה יותר בכשרון שלה. אלדד פריבס חמוד ופגיע ומעיין בלום, שתמיד מלוהק לתפקידים שיש בהם משהו מביך או מזגזג מול הנורמה, עושה ככלל עבודה טובה אבל יצטרך למצוא לעצמו קול מובהק יותר.

אך כמובן שביחס אליהם, האתגר הגדול ביותר מונח על כתפיו של דביר בנדק. כאן, ניתן לקבוע שבנדק חביב יותר ודוחה פחות מריקי ג'רווייס בתפקיד דיוויד ברנט מחד ומאידך הוא לא חלקלק ונבזי כמו סטיב קארל כמייקל סקוט. כרגע, בנדק הוא בעיקר הבוס הט?מבל הישראלי, קצת מעל לממוצע; עם זאת, הוא לא האחראי הראשי להוריקן הייאוש והמבוכה שאמור לחולל המנהיג המעוות של "המשרד", כפי שנהגתה במוחם קודח של יוצריה.

"המשרד" הישראלית היא סדרה טובה כסדרה, אפילו יש לה הפוטנציאל להיות מצויינת. היא מפתיעה, אוחזת את צופיה באיברים הרכים ולוחצת עליהם במידה הנכונה וחשוב מכל - היא עוכרת שלווה ממש כשם שהיא צריכה להיות. הבוסים הגדולים שמאחורי הקלעים – וייל וצור עושים עבודה נפלאה; עכשיו רק נשאר שהבוס הגדול של הסדרה ייקח את התפקיד הענק שהוטל עליו אל האקסטרים המתבקש. אבל גם כרגע, נראה שעדיף להיות מובכים מאבי משולם מאשר מהבוס האמיתי בעבודה.