יורה בצרורות: ראיון עם רינו צרור

(באדיבות קשת)

רינו צרור לא מצליח להתנתק. חמש שנים אחרי הפינוי מגוש קטיף צרור ממשיך ללוות את מתנגדי ההתנתקות, לתעד את סיפורם ובעיקר להפיץ אותו מעל כל במה אפשרית. הערב (רביעי) ישודר בערוץ 2 סרטו "תפילת הנערות". תיעוד חושפני, כמעט ללא עריכה, של התפילה האחרונה של כאלף נערות שהתבצרו בבית הכנסת בנווה דקלים. 50 דקות של כאב, זעקות שבר, תפילות אבודות, ואקסטזה דתית. מי שמצפה לראות דו קרב אלים בין הנערות לכוחות הביטחון, צווחות, משיכות בשיער וכו' טועה בכתובת. עבור צרור, דווקא התיעוד של הנערות המתפנות ללא מאבק הוא הסיפור הגדול של אחת מנקודות השבר הגדולות בחברה הישראלית.

"מכות זה לא תמיד הסיפור", אומר צרור בראיון לוואלה! תרבות לקראת שידור הסרט. "לתפיסתי, לפעמים כשאין מכות אבל המתח ברור, יש לו משקל דרמטי הרבה יותר גדול מסיטואציה אלימה". לדבריו, "הסרט מציג את הסיפור המלא. הוא מציג גם את הכיסופים, את הלהט, את התמימות, את הדמויות עצמן שלאט לאט אתה מפסיק לחשוש מהן. אתה מבין שמדובר בתמימות באמונה. אתה גם מבין שמדובר בהרבה מאוד כוח ויותר מכל זה אתה אמור להבין שבשורה התחתונה, כל החבורה הזאת ויתרה על הקרב; ויתרה על מלחמת אחים; ויתרה על הבית והלכה לגור בניצן או במקומות אחרים. אני חושב שמהבחינה הזאת, הכתומים בעשרים השנים האחרונות הם החבורה שהוכיחה הכי הרבה נאמנות לארץ ישראל. אני ואתה לא נדרשנו לכזאת נאמנות, לא נדרשנו לוותר על אמת מאוד יסודית בלב ועל בית פיזי".

מלחמת אחים מפחידה את צרור, והקמפיין שהוא מוביל נגדה הביא לכך שהוא עצמו הואשם לא פעם בליבוי האש. אז, בימים שלפני ההתנתקות, חזה צרור שאנחנו הולכים לקראת התנגשות אלימה. נבואות הזעם שלו התבדו וצרור נשאר עם כתם כתום ברזומה המרשים שלו. יש לו הסבר "כיסופים זו המילה. ואני אומר שהכיסופים האלו הביאו אותנו במצבים אחרים למלחמת אחים ומאחר שאני יודע היסטוריה אני יודע בכמה מצבים - חלקם בכלל לא בתודעה של הציבור - שבהם היהודי הנכסף הגיע לייאוש, למשיחיות, וללהט משוגע. כמה פעמים הוא התעורר והקים עליו את כל העולם שסביבו עד שקרעו לו את הצורה. זה לא סיפור של חמישים השנים האחרונות, זה קרה במאה השניה, במאה העשירית, זה כל הזמן חוזר. הפעם זה לא קרה. אני לא חושב שזה סתם לא קרה אלא בעיקר בזכות קבוצת ההנהגה של הכתומים. קבוצה של אנשים שאני רואה בהם גיבורי העשור האחרון, מאפי איתם דרך ולרשטיין ועד זמביש. אנשים שהציגו אחריות שכמותה לא ראיתי".

"כשתיארתי אז בתקופת התוכנית 'דין וחשבון' את התקופה והזהרתי ממלחמת האחים זה היה כי השיקולים שהביאו אותי לראות את זה היו מאוד מדויקים והעובדה שהם מנעו את זה בסוף שינתה את כל התמונה. ישבתי בעשרות תדריכים של הצבא, משטרה, שב"כ שדיברו על סיטואציות הכי מבהילות. שבוע לפני ההתנתקות היה תסריט של כוחות הביטחון של חייל שדופק על דלת של מתפנה, נחטף על ידי המנחלים, הבית ממולכד כולו והם אומרים שאם כוחות הביטחון לא עוזבים את המקום הם מוציאים להורג את החייל".

הסרט מסתיים בסקירה של צרור את האירועים שהתרחשו לאחר ההתנתקות: הקסאמים, מלחמת לבנון השנייה, עליית חמאס לשלטון, חטיפת גלעד שליט, עופרת יצוקה.המסר הוא ברור ורינו אף מצהיר עליו במשפט שמסיים את הסרט: "גם לסגת צריך לדעת".

וואלה! תרבות: אתה מבקר את ההתנתקות אבל היית אחד מתומכיה הנלהבים ועד היום אתה מצהיר שהיא היתה מהלך נכון. אתה לא רואה פה סתירה?

"מאז ומתמיד תמכתי ביציאה מהשטחים שמעבר לקו הירוק. האימפריה הישראלית לא מסוגלת להחזיק אפילו מילימטר מאחורי הקו הירוק וכבר לפני 15 שנה היה ברור שאנחנו מתחילים בנסיגה איטית אחורה. אני חושב שהנסיגה מגוש קטיף היתה הכרחית כמו אוויר לנשימה אבל הדרך, והשקרים הם אלו שהכעיסו אותי. עד היום רבים מהמניעים של אריק שרון לא התגלו: האם הוא רצה להתחבב על השמאל? לברוח מהחקירות? לא הספקנו לשאול אותו אבל אני לא אופתע אם האלמנטים האלו היו קיימים".

גם הסרט "תפילת הנערות" יוצא לאור לאחר לא מעט כיסופים. סכסוך מר בין צרור לבין ערוץ 10 בו הוא עבד בין השנים 2003-2005, הוביל לכך שחומרי הגלם של "תפילת הנערות" נותרו זמן רב ללא אבא חוקי. פסיקת בוררות של בית המשפט קבעה בין היתר כי החומרים שייכים לצרור. הסרט הזה הוא הבייבי של צרור והחלטת בית המשפט לשחררו הזניקה משמעותית את מד האושר של צרור. "מי שראה אותי באותה תקופה לא הבין מה עובר עלי, זאת היתה שמחה מאוד גדולה. היו רגעים שזה היה ממש קרב עם שני צדדים ואני שמח שניצחתי".

וואלה! תרבות: סיפרת בעבר שכשניסית לעניין את מנכ"ל ערוץ 10 מודי פרידמן בסרט הוא אמר "בנות בוכות, את מי זה מעניין?" ודחה אותו. העובדה שהסרט משודר בערוץ המתחרה בטח מוסיפה לכל הסיפור אלמנט נוסף של סיפוק.

צרור מחייך. "בוא נגיד שזה היה טעים, טעים מאוד. הסרט הזה הוא בדיוק מהרגעים של עיתונאי שבו הוא מרגיש שיש לו משהו שהוא חייב להעביר הלאה. המפגש עם מודי היה מאוד טראומתי עבורי. הוא סתר לגמרי את כל מה שחשבתי על הסרט. היה בתגובה שלו משהו שביזה אותי אולם יותר קשה היתה העובדה שהוא לא איפשר תנועה לחומרים של הסרט".

וואלה! תרבות: אפרופו ערוץ 10. מה אתה חושב על הכישלון של התוכנית של חבריך מיקי רוזנטל ורותי יובל?

"במבט מהצד אני יכול להגיד שאף אחד מהצדדים לא הלך עם הסיפור עד הסוף. היקף הפרומואים שנתנו לתוכנית היה מביך ובכלל הרושם שלי הוא שבשורה התחתונה, החדשות של הערוץ מאוד רצו את רוזנטל אבל הערוץ עצמו לא. אי אפשר להצליח בתוכנית ביום שישי בשעה 20:00 אם אין תוכנית חזקה בשבע וחצי או בתשע. זה לא עובד ככה בטלוויזיה. מי שכן פתח ערוץ 10 כדי לראות את מיקי ורותי עשה את זה בלי לזפזפ, מתוך ידיעה ברורה שהוא איתם, אבל כמה אנשים ידעו בכלל שיש מיקי רוזנטל ביום שישי? בסופו של דבר אי אפשר להתעלם מכך שזה היה מוצר לא מוצלח וכאיש מקצוע אתה אמור להסיק את המסקנות".

וואלה! תרבות: היו רגעים שישבת מול רוזנטל בתוכנית ואמרת לעצמך: 'אני הייתי יכול לעשות את זה יותר טוב'?

"בוא אני אגלה לך משהו. היו דיבורים כבר בשנה שעברה על האפשרות שאני אנחה את התוכנית. לרגעים מסוימים דחיתי אותה והיה רגע שבו היה דיבור על הגשה משותפת שלי ושל מיקי ובסוף זה התאדה. לא ניכנס לסיבות למה אבל מתוך זה אפשר להבין שמיקי ידע בדיוק לאן הוא הולך".

לא צריך לדאוג לצרור. לקראת סוף השנה תעלה ב"רשת" בערוץ 2 תוכנית תחקירים חדשה שלו. לצורך כך הודיע לאחרונה צרור למנהלי החינוכית שהוא מפסיק להנחות את התוכנית "חוצה ישראל" אותה הוא הנחה בחמש השנים האחרונות וזכה איתה בלא מעט פרסים.

וואלה! תרבות: נדמה ש"רשת" היא לא החממה הטבעית לתוכנית תחקירים נוקבת. מדובר בזכיינית שבעלי השליטה בה, ביניהם גם האחים עופר, נודעים בהתערבות שלהם בתוכן. שלא לדבר על כך שהניסיון האחרון שלהם להרים תוכנית תחקירים "קופסה שחורה" נכשל כישלון מוחץ.

"אני חושב שיש הבדל גדול בין רשת שאתה מדבר עליה לבין רשת של היום. רשת ואבי צבי (מנכ"ל רשת - א.ד) ידעו בדיוק עם מי הם באים בקשר ומה הם רוצים. אני מקווה שבשורה התחתונה נראה תוכנית תחקירים טובה וראויה".

וואלה! תרבות: אם הייתי בוס באחד מכלי התקשורת אולי לא הייתי ממהר להעסיק אותך. עושה רושם שברגע שלא נוח לך במקום עבודה אתה לא מהסס לקום וללכת.

"אני לא מכיר מצב בקריירה שלי שבו אני עובד עם אנשים שאני לא רוצה לעבוד איתם ולא מתחבר אליהם. מהבחינה הזאת אני בוחר את העורך שלי. זה לא שאני נהנה מכל המעברים האלו, היו לא מעט רגעים קשים אבל אי אפשר אחרת. בעבודה שלנו כעיתונאים, אם אתה לא נהנה, אם אתה לא מרגיש תחושה של עשייה אז אתה יכול פשוט לחצות את הכביש וללכת להיות דובר או יועץ של איזה שר. מבחינתי, עיתונאי שחוצה את הקווים והופך להיות דובר בוגד במקצוע".