גיסנו: על רן שריג, כוכב "מחוברים"

בן-לילה הוא תיאור זמן חמקני ומתעתע. אף אחד לא יודע כמה שעות – או אפילו דקות – הוא נמשך. ובכל זאת, הרבה אנשים לא ישכחו את הבן-לילה שבו התסריטאי רן שריג הפך לכוכב. זה היה בן-לילה שלא היה לו זכר בדקות שלפני העלייה לאוויר של "מחוברים" ונמשך עד עתה, עם השמועות הלא פשוטות שמלווות את חייו הפרטיים במדורי הרכילות. באותו בן-לילה קט, הצליחו תכונות אופי כמו אקסהיביציוניזם, מגלומניה, שנאת נשים וחוסר אחריות להפוך לתכונות מקסימות, כיפיות כאלו, דברים שאפשר אפילו לפרגן להם אם אתה כריזמטי מספיק וחשוב מכך – אם יש לך במה טלוויזיונית להפגין את הכריזמה הזו.

כך, במחי אותו בן-לילה מר ונמהר, רן שריג לא רק הפך לכוכב; הוא הפך למעין סמל מין. כזה, שתלונותיו התכופות על היעדר הסקס בחייו (שלא לומר מין אוראלי, כמובן) היו מושא לשיחות בקרב מיטב בנות ישראל, משכילות ויפות, שהיו מוכנות לעשות הכל כדי להיות מצית לג'וינט הקבוע שצמוד לפיו. לצדו, הפכה אשתו עידית, באותו פרק זמן, לשק חבטות ציבורי על רקע היותו של שריג האישיו בכל הדרמה הזו: היא חמוצה מדי, היא לא מחייכת, היא לא נחמדה, היא לא נותנת והיא לא זורמת. היא, כולו אמא לילדה שצריכה לטפל בעוד ילד בן 39 וגם לפעמים בילדותיו האחרות של אותו ילד ו – לא ייאמן – גם מחזיקה קריירה, היא הטרף הקל של המעריצים והמעריצות שרכש לעצמו אותו "סמרטוט-מן" אעלק: אדם שלקח מצלמה, ג'וינט ואת כל הכסף שמכירת סדרה ל-FOX, כתיבת תסריט לסדרת פריים-טיים בקשת והשתתפות ב"מחוברים" יכולים להציע ועדיין מרגיש ממורמר.

אלא שעל כל חסרונותיו, יש לרן שריג שלושה יתרונות שהופכים אותו לסוג כזה של אליל: ראשית והכי חשוב – הוא בטלוויזיה. אם יש משהו שכולם, ממוכרי נעליים ועד עיתונאים שמבינים את כוחה המוגבל של המקלדת, רוצים זה להיות בטלוויזיה. שנית, שריג לא נראה כמו אדם בלתי מושג כמו שיש לא מעט בטלוויזיה – אין לו חיוך קולגייט והוא גם לא עוז זהבי ולא יון תומרקין – אך הוא כן כריזמטי ושנון. שלישית, וזה האקס-פקטור במקרה הזה, שריג הוא למעשה דמות מ"רמזור" אותה הוא כותב, מעין Everyman כזה, שמג'נגל לכאורה בין מאתיים בעיות מרגע שהוא פוקח את העיניים ועד הרגע שהוא עוצם אותן שוב. לכן הוא מצליח לבלוט מעל הדמויות האחרות ב"מחוברים" – הוא לא מבריק שחושב שהוא טוב יותר מכולם (גולדן), הוא לא עשה אקזיט במיליונים (ישי גרין), הוא לא נער אבוד מהדרום עם בעיות התבגרות (לואיס אדרי) והוא לא עשוי מהחומרים ההדוניסטיים של דודו בוסי. לכאורה, שריג הוא אני, אתה ואת.

עצוב לחיות בעולם שבו אדם כמו רן שריג נחשב לגיבור, כזה שכל גבר רוצה לשתות איתו בירה וכל אישה רוצה לספק את מאווייו, כפי שזה נראה לאחרונה. שריג, ובדומה לו גם שי גולדן, הוא איש שהחליט במודע למכור את סיפורו האישי ובדרך את האנשים שלכאורה יקרים לו, בהם גם ילדים קטנים בהרבה מגיל ההסכמה. אלה יצטרכו לגדול ולראות את אבא שלהם אומר שאמא לא אוהבת אותו כמו שהוא אוהב אותה אגב אי-רצונה לשכב איתו לפחות פעם ביום. אלא שכמו שכריזמטיות הפכה תחליף מספק לאחריות של אדם מבוגר, כך גם העובדה שבכל זאת, מדובר בכוכב טלוויזיה, הופכת את כל מה ששריג מייצג למופע שהביקוש אליו חזק מהביקורת.

יכול להיות שהשמועות האחרונות בנוגע לחייו הפרטיים של שריג יביאו לשינוי במעמדו, אם יתבררו כנכונות. ייתכן מאוד שגם לא. במציאות שבה ממילא הופעה בקונספט מבריק ובעייתי כמו "מחוברות" ו"מחוברים", מתכון די בטוח לפירוק משפחות וחברויות, נחשבת לנקודת זכות ברזומה והוכחה שאתה שווה משהו, אפשר גם לסלוח לאנשים שאצלם ה"אחריות זרוקה על הרצפה כמו פירורי במבה", כפי שכתבה על עצמה דנה ספקטור בטורה האחרון במוסף "7 ימים". בכל ערב בחודשיים האחרונים, רן שריג זורק על הקהל שלו את פירורי הבמבה האלו והם בולעים אותם בהנאה ובאופן שמעורר געגועים גם למניאק כמו דון דרייפר. הוא לפחות לא אמיתי.