מדע המדינה: על "חיים אחרים"

יש לי דז'ה וו. אני כמעט בטוח שכבר ראיתי פעם את הסדרה הזאת. זה מצחיק שקוראים לה "חיים אחרים", כי נראה שהיא משחזרת את החיים שלנו שוב ושוב. הכל נראה אותו דבר. עוד פעם עוז זהבי, עוד פעם הדוס המפקפק, עוד פעם הרקדן המתייסר. אתם בטוחים שלא היתה כבר סדרה כזאת פעם? לא? כנראה אני מתבלבל עם "בילי אליוט". אולי עם "סרוגים". לא יודע. אני כמעט בטוח שכבר ראיתי את זה.

בערוץ 2 הולכים על בטוח. בכדורגל קוראים לזה באנקר, אבל זה יותר קרוב לבונקר: מערך נסוג, בלי הימורים, בלי להסתכן. המטרה היא לא להרוויח צופים, אלא פשוט לא להפסיד אותם. לוקחים את עוז זהבי, שהוא אם כל הבאנקרים, מוסיפים לזה קצת מתח דתי, שזה הבייסיק של התרבות הישראלית, מתבלים את זה בקצת מחול מודרני, והנה מקבלים עוד הפקת מקור מהוקצעת. אולי הכל נעשה בה נכון, אבל מרוב שהיא נכונה ומחושבת, אפשר ממש לשמוע את דרך המחשבה של היוצרים שלה. התחושה היא שזו סדרה שנוצרה במשרדי פרסום, אחרי מחקרים ארוכים, קבוצות מיקוד וסקרי דעת קהל. כאילו מישהו בירר ומצא שהמכנה הכי משותף לעם ישראל זה המתח שבין דתיים לחילוניים, שהציבור צמא לתוכניות על אמנות אליטיסטית, ושכולם פה מתים על עוז זהבי. התוצאה היא "חיים אחרים", ובטלוויזיה, כמו בכדורגל, לפעמים הבונקריסטים מנצחים.

הסדרה, שעלתה השבוע בערוץ 2 ואמש (שבת) שודר הפרק השני שלה, מספרת את סיפורו של יקיר, תלמיד ישיבה המחלים מפציעה בבית חולים ונשלח לטיפול בתנועה. הוא מפתח אהבה גדולה למחול, מפתח בסתר את התשוקה האסורה, ומתנדנד בין העולמות. אבל אל תגידו בילי אליוט, כי בילי אליוט לא היה דוס. זה שונה מאוד. אל תגידו "במרחק נגיעה", כי הפעם הכפירה והפקפוק הם קצת שונים. אל תגידו "סרוגים", בטח שלא "לתפוס את החיים" או "מעורב ירושלמי". הפעם זה חיים אחרים לגמרי.

זו לא סדרה כל כך רעה, וזה מה שמרגיז. היא לא עשויה רע, היא פשוט בנאלית. היא מוכיחה שפה ושם אפשר למצוא יוצרים איכותיים, שיש כמה שחקנים מוכשרים, אבל נכפה עליהם להוריד את הראש ולהתאים את עצמם לזרם המרכזי. עוז זהבי הוא הדוגמה הכי מובהקת לכך. באותה יעילות שהוא שיחק את הערס מ"עספור" ואת הפלמ"חניק מ"נבלות", ככה הוא משחק את הדתי. לא מרשים במיוחד, לא מבריק או סוחף, אבל יעיל. מדי פעם הוא יוצא קדימה וגונב גול, אבל רוב הזמן הוא בהגנה, שומר על הצופים במקום חם ומוכר.

זה לא מפתיע ש"חיים אחרים" עולה במקביל ל"מעצר בית" של קיציס ופרידמן. בדיוק בשבוע שבו קשת קיבלה מחמאות על התעוזה ועל ההימור על סדרה מעט שונה, בדיוק כשהיא זכתה לשבחים על הסיכון שכרוך בהעלאת קונספט שונה ותכנים מעט אפלים, הזכיינית חוזרת לסורה. חייבים לאזן, חייבים לחתור לקונצנזוס. חייבים לספק את כל הצרכים של הקהל הרחב, זה שמסתקרן לגלות מה קורה בחייהם של הכיפות הסרוגות, ורק צמא לגלות את מה שהוא כל הזמן ידע: הם מבולבלים, חוששים, לא יציבים, ולמעשה צמאים לקצת חילוניות, לקצת מגע בין מיני, לאלטרנטיבה לחייהם הריקניים.

המטרה היא להרגיע אותנו, למתן את הפחד שלנו מהצד האחר, מהחיים האחרים – מאותם פנאטים חסרי תקנה, אלה שמתגודדים בקבוצות סגורות וחוששים מהשונה מהם. הנה, מתברר שיש לנו אלטרנטיבה להציע להם: מחול. רב תרבותיות. טלוויזיה מגוונת. מחשבה פתוחה. סובלנות. יכולת לקבל את האחר. כמה אומללים הם חובשי הכיפות, שרק משננים גמרא כל היום ונשארים נאמנים לאמנותם. איפה האיכות? למה הם לא רואים ערוץ 2? כמה חבל שהם מקובעים.