לצחוק ולא לשכוח: על העצרת לזכר יצחק רבין

כשיאיר גרבוז עלה אתמול (שבת) לבמה בכיכר רבין, הציג אותו מנחה העצרת לזכרו של ראש הממשלה הנרצח, מודי בר און, כאחד האמנים החשובים במדינה ו"כאיש עם משהו שחסר לדיון הפוליטי בישראל - חוש הומור". "אבל", בר און הוסיף מיד, "לצערנו הערב הוא לא יהיה מצחיק". גרבוז אמנם נתן את אחד הנאומים החזקים שנשמעו לאחרונה מעל בימת הכיכר אבל כמו שבר און הבטיח, השאיר את ההומור בבית.

במרחק של 11 שעות מתל אביב, בגבעת הקפיטול בוושינגטון, הומור דווקא היה המרכיב העיקרי. למעלה מ-200 אלף אמריקאים התייצבו לעצרת "החזירו את השפיות" שארגנו הקומיקאים ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר. הרבה צחוקים היו שם (וגם הופעות מעולות) אבל גם מסר פוליטי חד ולא מתפשר בעד אמריקה שפויה ונגד הגל השמרני המאיים לכבוש אותה.

סטיוארט מאמין שהקול השפוי בארצות הברית הוא הרוב. לדעתו, אנשי תנועת מסיבת התה, שצצה בשנה האחרונה כאילו משום מקום והחלה לצבור תאוצה, מנצלים את הטלטלה הכלכלית שאליה נכנסה ארצות הברית כדי לקדם אג'נדה שמרנית ולמחוק את הישגיה של האומה הגדולה הזאת בתחומים של זכויות מיעוטים, זכויות חד מיניים, ההתפתחות המדעית, המתות חסד והפלות.

מי שחושב שסטיוארט הוא בדרן שעושה צחוק מהעבודה לא יודע על מה הוא מדבר. האיש שנבחר לאחרונה לגבר המשפיע בארצות הברית הצליח בדרכו להחזיר לחלקים גדולים בארצות הברית את העניין בפוליטיקה. הוא הפך דור שלם של אמריקאים צעירים לביקורתיים יותר כלפי נבחרי הציבור שלהם והכי חשוב – הוציא אותם לרחובות.

שתי העצרות חולקות ביניהן הרבה מהמשותף. שתיהן מורכבות מקהל צעיר ברובו, ליברלי ומשופע בבחורות יפות. קהל שנרדם בשמירה וראה איך מתחת לאפו השתלטו על השיח הציבורי קולות מתלהמים ואלימים שמאיימים להחזיר את האנושות לתקופות חשוכות.

אלא שיש סברה שגם בישראל הקול השפוי הוא הרוב. רוב שמגחך למשמע אמירות של הרב עובדיה יוסף לפיהן "הגויים נועדו לשרת את היהודים", שלא מעוניין בגירוש ילדי העובדים הזרים, שסולד מחוקים גזעניים מבית היוצר של דא ליברמן ושמבין כי יש להפסיק את הכיבוש ולחתור לפתרון שתי מדינות כי אחרת תידרדר מדינת ישראל לתהום שאין חזרה ממנו. סטיוארט הצליח, עם המון חוש הומור וחן, לכנס תחת הדגל הזה מאות אלפי אמריקאים ועוד מיליונים בבית. גם העצרת השנתית לזכר רבין היתה יכולה להפוך להפנינג הגדול של הקול השפוי בישראל אלמלא היו נתונים מארגניה בקיבעון מחשבתי המקדש את הדיכאון, הבכיינות והעבר ומסרב לחשוב מחוץ לקופסא.

אירוע שמח וצבעוני ששם במרכז את הערכים שאותם כביכול מקדשת "מורשת רבין" ולא את אישיותו לא יביא לזילות במעשה הרצח. הוא ימשוך את הקהל הצעיר ויחבר בין קצוות שונות במחנה השמאל המחפשים דגל להתאחד תחתיו. בהעדר פוליטיקאים ראויים לעת עתה שינהיגו את אותו קהל, יש להחזיר את האחריות לקול האזרחי ולעשות את זה בכיף.

לא מדובר בשינוי קוסמטי שיכלול מופע של גרסאות היפ הופ לשיר הרעות או שיר לשלום, אלא במהפך שיחזיר את העניין לאירוע היבשושי הזה. הפרדה בין הטקס הממלכתי לזכרו של רבין לבין אירוע גדול שיהווה תגובה הולמת לאוקסימורון הקרוי תרבות הטוקבקים ששולטת בשיח סביב הרצח.

אז נכון שאנחנו מאוהבים בשכול. מספיקה הצצה חטופה ברשימת הסרטים/ ספרים/ שירים אהובים במחוזותינו כדי להבין שמשהו דפוק אצלנו מהיסוד. אבל במקרה של העצרת השנתית לרצח רבין והפופולריות שלה שצונחת משנה לשנה, מדובר באמת במקרה קלאסי של מטרה המקדשת את האמצעים והגיע הזמן לתת לה פרוזאק ולהוציא אותה מהדכדוך שבה היא שרויה כבר 15 שנה.

במקום לחנוט את מודי בר און בחליפה, תנו לו להשתחרר ולנפק יותר מסיסמאות פוליטיקלי קורקט. את גרסת הפסנתר המצונזרת של שלומי שבן ל"ארץ חדשה" של שלמה ארצי (איך הפכה פתאום השורה "ערבים מתפללים כי איזה חג" ל"ערבים מתפללים בגלל שחג"?), תחליפו בארצי עצמו ובמופע אה-לה ברוס ספרינגסטין שלו. תזמינו אנשים עם אמירה שנונה ושונה כמו עוזי וייל, ובעיקר אל תחששו להיות פוליטיים ולהציב כהדליינר של האירוע לא את רבין אלא את המאבק על השפיות של ישראל, שפיות שהולכת ומתערערת משנה לשנה.