טיל שיוט: על "קול אנשי הדממה" של גדי סוקניק

"אסון השייטת", שהתרחש בספטמבר 1997 ובו נהרגו 12 חיילים בכפר אנסריה שבלבנון, לא היה עוד אירוע דמים בשרשרת הבלתי נגמרת שמלווה את המציאות הישראלית מאז קום המדינה. יחד עם אסון המסוקים שאירע בפברואר של אותה שנה, האירוע הטראומטי היה לאחד מאלו שהגדישו את הסאה ביחס לשהייה בבוץ הלבנוני והיה מנוף ללחץ הציבורי שבסופו הנסיגה מרצועת הביטחון הארורה במאי 2000. למי שזוכר את תחושת התבוסה, העלבון וגם הצער הטבעי שליוו את הדיווחים על האירוע החריג, שנחשב לאסון הגדול ביותר ביחידה המובחרת, מובנת גם הנטייה לרצות ולהבין מה באמת קרה שם, כפי שניסה לעשות גדי סוקניק בסרטו "קול אנשי הדממה" ששודר אמש (שבת) בערוץ 10.

סוקניק, שעברו כאיש הקומנדו הימי לא רלוונטי לסרט אלא כמקדם מכירות ("איש השייטת עושה סרט על השייטת"), יצא לראיין את רוב הגורמים הרלוונטיים לפעולה הכושלת, בניסיון להבין כיצד, אחרי 13 שנים ובעקבות נאום מפוקפק של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה אודות צילומי מזל"ט מזמן הפעולה, שינה צה"ל את עמדתו ביחס לסיבה לכישלונה – מארב מתוכנן של חיזבאללה ולא מארב אקראי, כפי שקבעה ועדת הבדיקה הראשונה שמינה צה"ל מיד אחרי האירוע. המוצר שסוקניק הוציא הוא לא סרט דוקומנטרי קלאסי, כזה שמחזיק הקרנות בסינמטק ונוסע לפסטיבלים כמו "חיים יקרים" ו"שתיקת הארכיון", אלא כתבה קצבית ועניינית שמדלגת במהירות על הידוע ועל הנאמר ורצה אל החידושים שהסרט הביא איתו.

כך, בניגוד למסורת הכאילו-דוקו שהונחלה בערוצי הטלוויזיה, לפורמט המהודק של סוקניק יש הצדקה: הוא באמת מחדש. זאת בזכות טענות קשות של מפקד השייטת לשעבר, שי ברוש, שהיה קצין בכיר במערך המודיעין דאז וטוען שחובה לבדוק את מטעני החבלה עמם יצאו החיילים למבצע. כלומר, ייתכן שבכלל מדובר פה ברשלנות שאם היתה – היא למעלה מפושעת. סוקניק, לזכותו ייאמר, לא לוקח את הגרסה הזו כתורה מסיני. הוא מעמת את ברוש עם הטענות הנגדיות ומאפשר זמן מסך סביר לגורמים שחושבים שמדובר בקשקוש.

מלבד מוזיקה אובר-דרמטית וצילומי וויז'ואל שחוזרים על עצמם עד להתפקע, הסרט לא מתלהם, לא מדלג על זמנים ולא מציג רק דעה אחת אלא מגולל נכון ובמדויק את הסיפור לפי לוח האירועים. המרואיינים שנבחרו מקיפים את כל הזוויות ומלבד היעדרותו של ראש אמ"ן דאז משה (בוגי) יעלון, שעל פי הסרט תמך בתיאוריית פיצוץ המטענים (ואי מתן הסבר להיעדרות זו), העבודה העיתונאית שנעשתה כאן יכולה לגרום למערכות כמו "עובדה" ו"המקור" לקנא. אלו בדיוק האייטמים שהן אמורות להרים מדי שבוע כדי להצדיק את עצמן, בוודאי ביחס לכתבות עם שחורציאניטיס ("המקור") ויוסי הררי ("עובדה").

בנוסף לעצם הענייניות שבה נוקט הסרט כלפי האסון, "קול אנשי הדממה" מלמד אותנו כמה דברים. ראשית, כשגדי סוקניק משתחרר משמרנותו במשדרים מגוחכים כמו "מתודלקים", מתגלה העיתונאי שנשכח אי שם בערוץ 1, לפני שהתקלקל בחדשות 2 והתבלבל לגמרי ב"הפוליגרף". שנית, מסתבר שערוץ 10 יכול לספק משדרי תעודה ראויים למדי שאינם כוללים את המילים ציצים, בז'ז'ים והרב איפרגן.

ולבסוף, וספק אם סוקניק שם לב לזה בעצמו, יש משהו בהתנהלות ההורים השכולים של אסון השייטת בסרט שמדגים את כל הזעם והחרון שצה"ל מסוגל לעורר: בשלב מסוים בסרט מסבירים חלק מההורים המרואיינים שלא באמת אכפת להם האם מדובר במארב מתוכנן, אקראי או פיצוץ מטענים; כל מה שהם רצו הוא שצה"ל יבוא אחרי 13 שנים ויבקש סליחה על שבפעולה במסגרתו, הם איבדו את הדבר היקר להם מכל וכתוצאה מכך חייהם השתנו לעד. כך, בתוך הנתונים המעניינים והחדשים ש"קול אנשי הדממה" חשף, הוא גם סיפק סדק של הצצה לאנושיות ההורים מצד אחד ולאדישות שנתקלו בה מצד שני, עד כדי כך שאחד ההורים נאלץ לבקש את התערבות בית המשפט העליון בפרשה. רק בעבור ההמחשה הכואבת הזו, טוב ש"קול אנשי הדממה" שודר.