"לתהילה יש מחיר", טענה המורה למחול דבי אלן בסדרה "תהילה", ונדמה שעכשיו גם ג'ון סטיוארט מתחיל לשלם על זה בזיעה. מאז העצרת להחזרת השפיות, אותו ניסיון רשמי ויומרני של סטיוארט ושותפו סטיבן קולבר להשתלט על השפיות האמריקנית ואף להגדיר אותה, מנחה ה"דיילי שואו" איבד חלק חשוב מהאותנטיות שלו, ומבחינתי יתקשה מאוד להשיב אותה. זה המחיר של 200 אלף הסוגדים הנאמנים שהצטופפו בוושינגטון ושל הקליקה הברנז'אית שמעריצה את הבמה עליה הוא עומד. זה המחיר של התהילה.
על אף ההצלחה של "הדיילי שואו", שהעונה החדשה שלה עלתה אמש (ראשון) בערוץ קומדי סנטרל של HOT, ועל אף שהוא כבר מזמן חדר לקונצנזוס, הנחה את האוסקר וזכה ב-14 פרסי אמי, המנחה הכריזמטי של התוכנית נהנה בעבר ממעמד של אאוטסיידר, שמביט מהצד על הנעשה ומנתח את האירועים בביקורתיות שפויה וב"חוצפה חיובית". לשמחתו, עכשיו הוא כבר הרבה מעבר לסתם עוד סאטיריקן מבריק. לצערו, עכשיו הוא פעיל פוליטי לכל דבר, וחלק מהמשחק המלוכלך אותו הוא נהג לבקר ולהשמיץ. הוא כבר הפך לכל כך עוצמתי, עד שהוא נתפס כממסד עצמו. מרוב שהמעמד שלו חזק ובטוח, משהו בקסם הבסיסי של התוכנית התפוגג.
אל תפספס
בכתבה (המצוינת) של ירון פריד ב"מוסף הארץ" בסוף השבוע האחרון תיאר הכתב את חוויותיו האישיות באולפן "הדיילי שואו" וחשף חלק מהמכונה המשומנת של ההפקה. פריד סיפר על צוות כותבים מתנשא, על חוקים דרקוניים באולפן (איסור גורף להביט לסטיוארט בעיניים!), על אנשי הפקה עם מוסר מפוקפק ועל קליקה דמוקרטית לבנה ומדושנת עונג. כמובן שפריד אינו אובייקטיבי והגיע למסעו עם דעות קדומות על סטיוארט, אבל במעמדו הנוכחי של סטיוארט, זה בלתי נמנע. הוא הפך למפלצת, לסיפור עצמו, למוקד העניין. הוא הפך את זה לאישי. אי אפשר לשפוט אותו כמנחה, אלא כסמל של תופעה. גם אם חלקים גדולים מהתוכנית עצמה הם עדיין אינטליגנטיים וחריפים, כבר הרבה פחות קל להזדהות עם סטיוארט, וזה די מצער, כי פעם באמת היה לו רצון אמיתי להוות אלטרנטיבה, ולא קונצנזוס. לכן, סביר להניח שאמשיך לצפות ב"דיילי שואו", כי זה עדיין מוצר קולח עם לא מעט רגעים משעשעים, אבל קשה יהיה להיפטר מהעננה החמצמצה שמעיבה על התוכנית.
מנגד, צריך לזכור שהאכזבה מסטיוארט היא תוצאה של הציפיות ממנו. "הדיילי שואו" תמיד התאפיינה בנשכנות מרעננת וביכולת להציג אירועים אקטואליים באור אחר, כשהיא פונה לקהל אמריקאי שברובו מאופיין בשמרנות, גזענות, פנאטיות דתית והומופוביה. סטיוארט יודע לפרק לגורמים את התקשורת הקיצונית בארצות הברית ולהציג את האירועים באור מתון ומבוקר, שקול והגיוני, ציני ומדויק, בניסיון לכוון את דעת הקהל למקומות חיוביים. אולי כיום תופעת סטיוארט תפחה למימדים שמנטרלים את האותנטיות, אבל כאדם ליברלי - קשה לקחת ממנו את הכוונות הטובות, גם אם ה"שפיות" שלו ברחה למקומות ממסדיים ומסואבים.
אל תפספס
סממנים אחרים של תופעת סטיוארט בישראל אפשר לחוש ב"דו"ח קולבר", תוכנית הבת של "דיילי שואו" בהנחיית סטיבן קולבר, שמשודרת גם היא בקומדי סנטרל המקומי. "דו"ח קולבר", שמגחיך את ההארד קור של הפוליטיקה הימנית בארצות הברית, כבר מעלה שאלות אחרות: מה העניין של הצופה הישראלי בכל העניינים הפנים-אמריקאיים? האם אנחנו עד כדי כך מעריצים של התרבות האמריקאית, עד שאנחנו צמאים להכיר לעומק את מעלליהם של חברי קונגרס זניחים ולצלול לחייהם של סנאטורים סהרוריים? מי שמע על כל הדמויות ההזויות הללו, ומי רוצה לשמוע עליהן? אין לנו בעיות משלנו?
האדם היחיד שאני יכול לדמיין ברוחי שנהנה מ"דו"ח קולבר" הוא נדב איל, עורך חדשות החוץ של חדשות 10, שוודאי מתמוגג בביתו מהפרודיה המשובחת על הסנאטור מווירג'יניה, ויודע להעריך את הביקורת על אמירותיו הפרועות שהסעירו את תוכניות המאזינים בתחנות הרדיו בדרום ארה"ב. מי שזקוק למנת הארד קור אמריקאי, כדאי שיצפה בשידורי הלילה של פוטבול ב-METV (מומלץ בחום), ויזכה למנה הגונה של מיסיונרים נוצרים ופרסומות לבירות וטנדרים. כל השאר כבר מיותר, ומעט מוגזם.