קשה שלא לחבב את רד אורבך. הוא אימפולסיבי וחד לשון, אמוציונלי וחם מזג, וכמעט תמיד נותר נאמן לאמונותיו. הוא נטול עכבות, יש לו פה מלוכלך, והוא חי את חלום הרוקנרול כמו שרק ניתן לפנטז. הוא כוכב כמו שכוכב אמור להיות אגוצנטרי, פסיכותי, חסר מעצורים - ובמצבו הנוכחי, כש"רד בנד" עולה לעונתה השנייה אחרי הצלחה מסחררת וביקורות מהללות, הוא כוכב גדול יותר מאשר אורחיו. הם באים ונחשפים במערומיהם (במקרה של משינה, אורחת הפרק הראשון מדובר בעירום תרתי משמע), עם כל מגבלותיהם האנושיות והרצון להתחכך בטירוף האותנטי שלו, ואילו הוא, כמו סינטרה, פשוט הולך בדרכו.
לא נתעלם מהעובדה, כמובן, שאורבך הוא בובה סגולה. מצד אחד, אין לו את היכולת לשנות הבעה, הפרצוף שלו נותר קפוא, והמקסימום שהוא יכול לעשות זה להזיז את הראש מצד לצד ולקפץ לכל הכיוונים. מנגד, גם היתרונות ברורים: בדיוק כמו קרמיט הצפרדע ובארט סימפסון, הוא נטול גיל. זמרים עולים ויורדים, פורחים ונובלים, אבל רד יישאר רוקר מזדקן לנצח. הוא אף פעם לא יפסיק לקטול את חבריו ולבוז לסביבתו, פשוט כי אין לו צורך באגו או בשאר מנגנוני הגנה נפשיים שיגבילו אותו.
אל תפספס
אולי בגלל זה קשה להשתחרר מהספק אם רד אורבך הגדול, אותו רוקר גאוותן ופתטי, היה מוכן לבוא להתארח בתוכנית קטנה ב-HOT קומדי סנטרל, אבל המוזיקאים "האמיתיים" ממשיכים להתייצב ב"רד בנד", ובשמחה גדולה וללא חשש. אמש (חמישי), למשל, בפתיחת העונה, חברי משינה ניגנו בחדר חזרות כשהם עירומים לחלוטין, ואיפשרו ל"רד בנד" להגחיך את מעמדם כלהקה מזדקנת. בכל מסגרת אחרת משינה היתה עלולה להיעלב או להיפגע, אבל לאורבך האומלל מותר הכל.
כשהוא יפגוש את נינט טייב בהמשך העונה, למשל, אורבך אף לא יהסס לבהות לה בשדיים. האין זה נפלא? לאורך הקריירה שלה נינט התארחה כבר בעשרות תוכניות, רואיינה על ידי עשרות מנחים, אבל אף אחד לא העז לומר את מה שכולנו חושבים על החזה המפואר שלה. לשמחתנו, אורבך הוא התגלמות ה"איד", החלק הלא מודע באישיות המאופיין בחוסר התחשבות ובחיפוש אחר סיפוק מיידי, והתוצאה פשוט מרנינה. סוף סוף מישהו אומר לנינט משהו על השדיים שלה.
קומדיה ישראלית מצחיקה, יש דבר כזה?
יכול להיות שזה מה שחסר לקומדיות המקומיות, האומץ. לאורבך יש "חוצפה חיובית", כפי שנוהגים לומר בעולם הכדורגל, ונחמד לראות לשם שינוי אמן שהולך עם האמת שלו עד הסוף. כמובן שהכל נעשה כביכול בצחוק, כשהעובדה שמדובר בבובה סגולה מקלה על המשתתפים לספוג את הקטילות והירידות.
הפער בין המציאות לדמיון מטושטש כל הזמן עם האינטראקציה המוזרה בין בני אדם לבובות, עם המעברים התכופים בין עברית לאנגלית ובין דמויות אמיתיות לבדיוניות - אבל בסופו של דבר כולם יוצאים מנצחים מהמשחק: הזמרים האורחים זוכים למחמאות על כך שהם לא לוקחים את עצמם ביותר מדי רצינות, אורבך חושף בלי פחד את הקרביים של תעשיית המוזיקה, והצופים, באופן די נדיר, מצליחים ממש לצחוק מקומדיה ישראלית. כשמוסיפים לכל הקלחת הזו את החגיגה המוזיקלית ואת הגרסאות המקוריות לשירי רוק קלאסיים, "רד בנד" ממשיכה להתגלות כפנינה נדירה על המסך המקומי, כתוכנית בידור שמצליחה לעמוד במטרותיה: פשוט לספק בידור.