כיסוי תחת: הקאברים הטראשיים של המוזיקה הישראלית

הרבה לפני "כוכב נולד", ישראל היא מדינה שאוהבת קאברים: היא אוהבת את ערבי המחווה לביטלס ולפינק פלויד והיא מאוהבת בתחושה החמימה שיש בשיר מוכר שמבוצע על ידי אדם אחר, כדי שייתן תחושה של כאילו-חדש. היו שנים שהקאברים הפכו לסוג של אובססיה לאומית, איפשהו בין שני אוספי "עבודה עברית", שהיו נקודות קצה מעניינות לאיך עושים קאברים כשמסביב מופעי המחווה למיניהם איימו לכלות כל חלקה טובה.

לכן, כמו כל דבר שמיוצר במאסות, גם תעשיית הקאברים הישראלית הצליחה לייצר רגעים טראשיים עד אימה, ששילבו בחירות תמוהות, עיבודים ביזאריים ורצינות תהומית שיצרו קלאסיקות, אבל מסוג אחר, כזה שקשה להפסיק לזמזם ולהשתחרר מהם על אף שלא תעזור התחפושת – מדובר בביצועים נוראיים. לכבוד פורים, חג התחפושות וגרסאות הכיסוי של עצמנו, וואלה! תרבות ארגנה לכם 5 מהם, ובונוס. אל תפחדו להצטרף בפזמון.

ב-2005, ערב תהליך ההתנתקות במסגרתו פונו ההתנחלויות בעזה ובצפון השומרון, הפך "זה היה ביתי" של מני בגר למיני-המנון לצד הסרטים הכתומים. מי שסייעו בכך היו הילה הררי, כוכבת עולה דאז וכלא 6, הרכב היפ הופ שפרץ עם גל ההיפ הופ הציוני של סאבלימינל ושות' וניסה להיאחז בהצלחה. הביצוע, נעדר כל הכריזמה הסוחפת של הגרסה המקורית, הפך ללהיט היסטרי שקשה היה להימלט ממנו – במיוחד עם תוספות הבתים של כלא 6, שרק חפרו לגרסה הזו בור עמוק יותר. כל אלו היו מתייגים את "זה היה ביתי" 2005 כסתם קאבר גרוע, אלמלא הגיע מני בגר בעצמו ונעל את השיר בסי פארט מעורר זעקות של צחוק. עם קאברים כאלו, פלא שההתנתקות עברה כל כך חלק?

קשה לחשוב על מרחק גדול יותר מזה שנמצא בין פונץ', אחד מהרכבי הרוק החשובים שהיו לאינדי הישראלי לבין עידן יניב, האיש שהסכים שיתעדו את הסוכן שלו שואג עליו שהוא לא מביא מספיק להיטים. אבל בזכות גלגלצ, שיזמה את הביצוע הזה, נלקח אחד משירי הנעורים הכי יפים ומרגשים לטובת מיני סלסול, עיבוד צולע וקליפ שהקשר בינו לבין המסופר שיר קלוש עוד יותר מהקשר בין יניב לפונץ'. אבל, וזה אבל חשוב, עידן יניב הוא ווקאליסט בחסד ובכל זאת, יוסי בבליקי כתב את הטקסט ואין אלא לקלל בכל פעם שנשמע ה"או הו הו הו" האדיר שבפזמון ואתה מוצא את עצמך מול היוטיוב, איתו – בשאגות.

אין מספיק סופרלטיבים לגאון שהגה את העיבוד המוזיקלי של סינרגיה לקלאסיקה של שלמה ארצי, כלומר זה שקבע שרוב בתי השיר יבוצעו בפלואו היפ הופי מקושקש (נסו לשמוע את הפרייזינג של "מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח" מבלי לפרכס) ואילו ה"תרשום תרשום/ רושם רושם" יעבור לרצינות התהומית של הסולן רון הופמן. אפילו להקת אפליקציה של "ארץ נהדרת" לא היתה מצליחה לשיר את זה ככה.

יש מספיק אנשים שמוכנים לשפד את מי שלקח שיר מעולה של ברי סחרוף והלביש אותו על הבוי בנד הציוני המצליח אי פעם בעיבוד ששם את ה-ט' בטראש, אבל תכל'ס כולכם מכירים בעל פה את התנועות ורק מתקשים להבין למה השם עידן יסקין נשמע לכם מוכר.

באופן אירוני להדהים, "Where The Wild Roses Grow" היה כלי ניגוח מרכזי נגד התמסחרותו של ניק קייב, שמנסיך אופל מיוסר ומדוכא הפך לאחד שמבצע דואטים עם קיילי מינוג. ומה היו מעריציו מסביב לעולם אומרים אם היו יודעים שלתפקיד קייב לוהק דני ליטני ואילו לתפקיד קיילי מינוג לוהקה סי היימן? מעמדה הבינלאומי של ישראל נוראי גם ככה.

אבל "שושן פרא" הוא לא רק ליהוק גרוע, תרגום פומפוזי ותיאטרלי מדי של דורי פרנס ועיבוד מוזיקלי שהיה קוטל גם את השושן הכי פראי בטבע; הפנים חמורות הסבר שמלוות את השורות "אבל למה שושן פרא? שמי היה לייזה דיי" בסטייל הפסוודו-זמרת סול של היימן והמועקה שהיא המרחק בין ליטני לניק קייב, הופכים את "שושן פרא" לקלאסיקה אמיתית של המוזיקה הישראלית, תמונה ממוסגרת של חוסר הבנה איך אמור להישמע שיר ומי אמור לבצע אותו. בדומה להישגים דומים בקולנוע כמו "השיבה מהודו" או בטלוויזיה עם "משפחת קמיצ'לי", אין אלא להאזין בהשתאות ל"שושן פרא" פעם אחר פעם כדי להאמין שזה אכן קרה, וכך נוצר, ככל הנראה, השיר הכי גרוע בעברית אי פעם.

ללדין לא היתה להקת קאברים (מלבד גרסה מעוברתת ל-"Love Child" של הסופרימס), אלא ניסיון שיחסית הקדים את זמנו להקים הרכב בנות פופי ונוצץ שירקוד, ישיר ויעשה עיניים לבני ובנות נוער. איפה שהוא, בין הבריין סטורמינג של התהליך וההחלטה ללכת על שלוש בנות (לימור עזרא, לימור עופר ודינה אברג'יל) לא יפות באופן יוצא דופן ועל להיטים כמו "יעקב" ו"הלילה", ללדין הפכה לשם קוד של טראש ישראלי פר אקסלנס – מצד אחד, ישנו קונסנזוס נדיר על כך שמדובר בחומרים מתחתית הבאר של הישראבלוף; מצד שני, לך תמצא מישהו שלא מכיר בעל פה את הפזמון "אבל יעקב ישן, ישן וחולם, על סולמות, שבשמיים" וזוכר את הופעת האורח של שי אביבי בקליפ המפורסם.

היי, אפילו משינה הביאו את הבנות לעשות את קולות הרקע היפים ב"להתראות נעורים, שלום אהבה" ("שן, הירגע, רק תסגור את העיניים") כך שבסופו של דבר, בכל מה שקשור לטראש במוזיקה הישראלית, ללדין חייבת להיות שם.