בלתי מונף

קצת מוזר שקלינט איסטווד היה ראש עיר בקליפורניה עוד לפני שהפך לבמאי מוערך. את קריירת הבימוי שלו הוא החל בגיל לא ממש צעיר, 41, ב-1971. אך את הקריירה הזו ניתן לחלק לעד - ומאז - "בלתי נסלח" (1992). ומאז, מדובר באחד מגדולי היוצרים האמריקאים, שלמרות מספר מעידות באיכות ("פשע אמיתי") ובחירות מוזרות ("הגשרים של מחוז מדיסון"), רק הולך ומשתבח, כשהוא מוערך בהתאם ("מיסטיק ריבר", "מיליון דולר בייבי") או לא באופן מספק ("חצות בגן הטוב והרע") - וגורם לנו לרצות לראותו מגיע לגיל של שמעון פרס, כשכוחו היצרני עדיין במותניו המקשישות.

וכאן, בגיל 77 בקירוב, ניצל איסטווד את המומנטום של "מיליון דולר בייבי", הסרט המעוטר שלו שהפך גם לעתיר-הכנסות באופן מפתיע למדי, וניגש לפרויקט השאפתני והמדובר של איוו ג'ימה על שני צדדיו – הצד האמריקאי, ב"גיבורי הדגל", מבוסס על ספר של ג'יימס בראדלי, שתיעד את סיפורו של אביו – אחד מגיבורי הסרט הזה – כחייל שהשתתף בקרב על האי היפני בשלהי מלחמת העולם השנייה והניף את הדגל בדרך לאותו פריים מנצח, שהזריק מנת מוראל לאומה האמריקאית העייפה (סתם אנקדוטה: אם אותו בראדלי היה ישראלי, היינו קוראים לספרו "דגל הדיו"). הצד היפני מיוצג ב"מכתבים מאיוו ג'ימה", שנולד תוך ההכנה ל"גיבורי הדגל", ובאופן מפתיע הפך לצד הבכיר בפרויקט הדו-ראשי הזה – מדובר, מכניס ומהולל יותר.

"גיבורי הדגל" בא אם כן לנפץ את המיתוס סביב אותו צילום, תוך תיאור הקרב באיוו ג'ימה ומסעם ברחבי ארה"ב של שלושה חיילים, המצולמים בתמונה, כשהם משרתים בשם הממשלה מגבית לטובת המלחמה. את התוצאה ניתן לתאר בדיוק לפי מה שמתואר בצילום דנן: משהו שנתקע בדרך למעלה. שלא תטעו, "גיבורי הדגל" הוא סרט טוב מאוד. אבל האלמנטים הנעדרים ממנו, או אותו משקל של תורן מתכת המקשה עליו להתרומם, היו יכולים להפוך אותו לסרט מושלם. זו לא רק התמונה. למעשה, הנרטיב העומד בליבו של הסרט מתאר את הסרט עצמו. "גיבורי הדגל" אינו נצחון קולנועי, מאותה סיבה שהנפת הדגל באיוו ג'ימה היא אינה ניצחון צבאי – מדובר בגבורה, שנגמרת בקול ענות מהוסס וחלוש יחסית.

לא כל במאי נמדד או נבחן לפי יצירתו האחרונה, כרונולוגית. אך במקרה של סרט כמו "מיליון דולר בייבי", על התמה המאוד אישית ומטעני הרגש העזים שלו, אין ברירה. וכאן, בדיוק כאן, ישנו היפוך. במקום סרט קטן שבלבו מערכת יחסים רגשית בין שתיים וחצי דמויות, כאן אמנם יש שלושה גיבורים, אך אלה עטופים בטקסט קולנועי בעל ממדים אפיים (למרות הזמן הקצר יחסית המתואר בעלילה). כך שהקאסט, שחוץ מהם כולל עוד 100 תפקידי דיבור (!) אינו מותיר חותם. נכון, פול האגיס, התסריטאי, יודע להתעמק ביחסים בין דמויות, כשכאן עומדת על הכף האחווה הגברית שנבחנת בצל מרכיבי האתוס הצבאי: "גבורה", "גבריות" ו"פטריוטיות". אך זהו אולי הצד החלש ביותר של "גיבורי הדגל". במילים אחרות, איפה "מו קושלה"? התמה הרגשית ב"גיבורי הדגל" כל כך חמקמקה, עד שהסתפקתי בקליימקס מצומק למדי בסופו, כדי לשחרר לחופשי את הדמעה שכל כך רציתי להזיל מעיניי שבעות הקרב והתסכול.

זה המקום להשוות את "גיבורי הדגל" לסרט הקרוב אליו מהרבה בחינות – "להציל את טוראי ראיין", אותו ביים סטיבן ספילברג, המפיק של איסטווד במקרה הזה. שם, הכרוניקה הרגשית התעלתה הדרגתית, ממש כמו הסולמות של ג'ון וויליאמס, מסיקוונס קרב אכזרי, קשה ומחשל, דרך חיבור הולך וגובר לדמויות ולרגש – וסיום במקומות שהם אולי מעט כבר, איך נאמר, "צ'יזיים" יתר על המידה. ואם כבר "טוראי ראיין", ספילברג הינוקא מסוגל עוד ללמד את איסטווד, מוכשר ככל שיהיה, משהו על רציפות ובניית סיפור. כי אחת העוולות של "גיבורי הדגל" נעוצה ברציפות מבולבלת – אמנם לא לכל אורכו, אבל במספיק נקודות שמצליחות להפריע.

אך הפגמים הסינמטיים של "גיבורי הדגל" שוליים יחסית. כי בעיקר נסיבות כאלו ואחרות, ואי-חשיבה (בכל הרמות) נכונה ולעומק בניהול הפרויקט הכפול הזה, עושות עוול לסרט הזה, שבכל מקרה אחר היה מועמד מוביל לאוסקר הסרט הטוב וכוכב הביקורת העולמית. קשה שלא להתרשם, מרותקים לחלוטין, מהעשייה של איסטווד. איזה במאי, גבר שבגברים. נתחיל דווקא במוזיקה, אותה הוא הלחין לסרט. המוזיקה של איסטווד מייצגת במדויק את סגנון הבימוי שלו: עוצמתה נמצאת באיפוקה, והמלודיות שלו חזקות ושקטות באותה העת. איזה במאי מופלא, גבר שבגברים.

איסטווד הוא הכוכב של "גיבורי הדגל", בכל שלב של הסרט. בדיוק כמו במלחמה, ישנו בשר תותחים, ויש מי שמנווט מאחורה. במקרה הזה הגנרל הקולנועי שלנו, שמוביל צוות נהדר, שמחובר כנראה יותר מכל דרדק מוכשר בעיר הסרטים, למלחמת העולם השנייה והשלכותיה על ארה"ב מאז ועד ימינו אנו. ב"גיבורי הדגל", ה-Crew מאפיל על ה-Cast. חלק מצוותו של איסטווד בסרט, ששניים ממנו הלכו לעולמם בשנה שעברה – המעצב הנרי בומסטד (91) והמלהקת פיליס האפמן (61) – נולד כמו הבמאי עוד לפני מלחמת העולם. החלק השני בצוות הבכיר, ה"בייבי בומרס" של איסטווד, נולד בזמן המלחמה או בסמוך אליה. והצוות הזה, מאיסטווד, דרך בומסטד והאפמן וכלה בצלם הנהדר טום סטרן והעורך המחונן ג'ואל קוקס, מתפקד כמו האסטרונאוטים הנפילים שבסרטו "ספייס קאובויז", יחידה עילית מבוגרת שיודעת בדיוק מה שהיא עושה, ויודעת גם לעשות את זה טוב יותר וגדול יותר, מסרט לסרט.

"גיבורי הדגל" הוא לא פרויקט שאפתני רק מהבחינה הטכנית-עסקית-הפקתית. השאפתנות שלו עולה לו ביוקר דווקא במקום אחר: הניסיון להיות אנטי-מלחמתי תוך כדי ניתוץ מיתוס לאומי, ובאותה העת לבנות מיתוס חלופי סביב גיבוריו, השונה 180 מעלות מהתדמית המתבקשת להתרסק בין הפריימים – מיתוס של גיבורים המנוצלים בידי ממשל רעב ומותש, של צעירים שנלחמים אחד בשביל השני ולא בשביל הדגל. של בני אדם, שרוצים לשרוד לפני שהם רוצים לנצח. "גיבורי הדגל" של איסטווד לא מדברים בכלל על האיבה שלהם ליפנים. היא כאילו לא קיימת כלל. פטריוטיות היא אינה הערך העליון ביותר מבחינתם, המולדת מקודשת בערבון מוגבל מאוד, והמלחמה עבורם היא עניין פרטי לפני היותה מבחן לאומי. "גיבורי הדגל" של איסטווד, באופן ברור למדי, הם אותם חיילים שהתבוססו בביצות ויאטנם או נחנקים כעת באבק של פאתי בגדד. הם החיילים האלמונים במלחמה הנצחית שאינה המלחמה שלהם.

בכלל, ההקבלות של איסטווד בין העבר להווה מבריקות למדי. ההתייחסות המועטת ליפנים ("הם לא ייכנעו לעולם") נשמעת כמו שיחה פוליטית על הפונדמנטליזם האיסלמי מול המערב; המסקנה הפרוגרסיבית שאין כמעט אף פעם דבר כמו "טובים נגד רעים"; והחשוב מכל, האופן בו העורף צורך את המלחמה, תקשורתית ופוליטית, והספינים הנדרשים לקרב, החשובים לא פחות מטנקים ומטוסים.

איסטווד מצליח לפרק את האתוס הצבאי ולהעצימו באותו זמן, ולמרות זאת - התוצאה הסופית מתקשה להשיג את השאיפות שהוצבו בפתיחה. אבל בדרך לרולר ישנו מסע קולנועי נהדר, וזה מה שחשוב באמת. שימו לב כיצד ניתן לראות את הדיאלוג ש"גיבורי הדגל" מנהל עם "מכתבים מאיוו ג'ימה", עוד בטרם ראיתם את הסרט השני. בסיקוונס הקרב הראשון, הנהדר, מסתערים החיילים על חופי האי השחור והקירח, ובעוד המצלמה של איסטווד עוקבת אחרי כל זיע בפניהם, הצד השני – זה של היפנים – נטול פנים, והוא מיוצג כמעט אך ורק על ידי קני רובים, המבצבצים מהבונקרים הפזורים סביב. ועתה הימור לא-פרוע ביני לבין עצמי: המשפט שהכי צפוי שאכתוב לאחר צפייה ב"מכתבים מאיוו ג'ימה" - תנו לאיסטווד אוסקר נוסף, שייחנק סקורסזי.