טראש מפגר וממכר: פרידה מ"המגן"

"המגן" אף פעם לא הייתה סדרה מתוחכמת במיוחד, והיא אף פעם לא הייתה יותר מדי נאמנה למציאות. למעשה, אם "הסמויה" ו"הסופרנוס" היו אחים, והם היו מקיימים יחסי מין, סביר להניח שהתינוק שלהם היה נראה ונשמע כמו "המגן", ואני חושב שזו אמורה להיות סוג של מחמאה.

אבל למרות שבהחלט ניתן לכנות אותה מפגרת מבלי שתיעלב (לעזאזל, היוצר שלה, שון ראיין הודה בכך בעצמו בלא מעט ראיונות שנתן), הסדרה הטראשית והממכרת הזאת השכילה לספק לנאמניה כמות מפלצתית של רגעים טלוויזיוניים אלימים, מותחים ומפוצצי אדרנלין שעל הדרך הגדירו מחדש מה מותר ומה אסור להראות על המסך הקטן. והידיעה שכל פרק שלה יכיל לפחות כמה רגעים כאלה גרמה לי לדבוק בה על אף ההבנה ששייקספיר היא לא (למרות שגם שייקספיר היה חותם בכיף על שורה מצמררת ומטרידה כמו: "From now on, when I say 'suck my dick', you say, 'You want me to lick your balls, Daddy?'").

כך או כך, הפרקים האחרונים בהחלט של "המגן" – שמשודרים כעת בארצות הברית - לגמרי מספקים את הסחורה. ואני מודה, הייתי סקפטי. הייתה לי תחושה ששון ראיין וחבריו התסריטאים יתקשו לשחזר את רמות האינטנסיביות הכה קיצוניות אליהן הגיעו בפרקי השיא של הסדרה (שלעניות דעתי התרחש אי שם בשלהי עונה החמישית, בעזרתם האדיבה של פורסט ויטאקר, המאפיה הארמנית, ורימון הרסס ששלח את קרטיס למנסקי המסכן לעולם הבא). אבל מה אתם יודעים, הם הצליחו.

העונה הנוכחית (והשביעית במספר) אמנם סבלה מלא מעט עליות ומורדות, מנפילת מתח קלה ומתחושת מיצוי מסוימת, אך למרבה המזל, לקראת הישורת האחרונה הכל החל ליפול למקום. אין ספק שהפרק ששודר בשבוע שעבר היה אחד הטובים אי פעם. ולא רק שהוא הותיר אותי מופתע, נסער וחסר נשימה, אלא שהוא גם הכין את הבמה בצורה מושלמת עבור הטרגדיה הבלתי נמנעת שצפויה להתרחש ממש בעוד רגע.

החבל סביב צווארם של ויק מאקי (מייקל צ'יקליס הברוטאלי והמשעשע), שיין ונדרל (ההילבילי חמום המוח), רוני גרדקי (שסוף סוף קיבל העונה קצת זמן מסך), ובני הברית הבודדים שעוד נותרו להם, מעולם לא היה מהודק יותר. ולמרות שאני עדיין לא יודע איך כל העסק המצער הזה עומד להיגמר, כי הגראנד פינאלה עוד לפנינו (היא תשודר בארה"ב ביום שלישי הקרוב ותדלוף לרשת ברביעי בבוקר), דבר אחד בטוח: הפרק לא יסתיים עם פייד טו בלאק פתאומי שיגרום לכם לגרד בראשכם ולשאול "וואט דה פאק?".

במשך שבע עונותיה של "המגן", בעיקר עקבנו אחר מאקי וחברי הסטרייק טים שלו (קרו בסדרה גם עוד כמה דברים, אבל בואו נודה בכך, הם היו הרבה פחות מעניינים). צפינו בהם מטאטאים את רחובות לוס-אנג'לס בדרכים יצירתיות ובלתי חוקיות בעליל. ראינו איך הם גורמים לחברי הכנופיות לעבוד עבורם, איך הם לוקחים לכיס כספי סמים, איך הם שודדים את רכבת הכסף הארמנית, איך הם מסתבכים עם אנטואן מיטשל, ואיך הם מחסלים את כל מי שמאיים לחשוף אותם. במשך כל הזמן הזה, נהנינו לראות כיצד גיבורנו הנמוך, הקירח וחסר המודעות העצמית (שרצח שוטר כבר בפרק הפיילוט של הסדרה, ורק הלך והידרדר משם) מערים על מפקדו הנחשי והמעצבן אסביידה (שהפך עם הזמן לחבר מועצה נחשי ומעצבן), מחליק ללא קושי מבין אצבעותיהם של הבלשים הישרים והמעט נודניקים קלודט ודאץ' (פמבלטון ובייליס למעוטי יכולת), ונמלט, פעם אחר פעם, ממצבים בלתי אפשריים בעזרת יכולותיו המילוליות המרשימות ובזכות כישרונו המוכח והמופלג בבעיטה בדלתות, בתיחקור סדיסטי של פושעים, ובשימת קצוץ על ספר החוקים.

זה לא שהוא לא שילם בדרך מחיר, כי הוא שילם. אשתו זרקה אותו, היחידה האהובה שעליה פיקד התפרקה לגורמים, שיין - החבר הכי טוב שלו - בגד בו וניסה להרוג אותו, לקחו לו את התג, וגם המצפון שלו כבר ודאי ידע ימים יפים יותר. אבל האיש הבלתי נלאה הזה פשוט מסרב להודות בתבוסה. והוא מסרב לעצור ולקחת אחריות על מעשיו.

גם עכשיו, כשכבר ברור לכל שמאקי הולך ליפול, ובגדול, שרירי פניו עודם מכווצים באופן מוגזם (תגיד מאקי, אתה מאוד רציני, או שאתה מאוד בעצירות?), הפה שלו עדיין טווה קורים דביקים ולא נגמרים של בולשיט טהור, והמוח שלו ממשיך לעבוד באובר-דרייב על מנת למצוא מפלט מהשיט סטורם האימתני שמעשיו העקומים והרבים מספור חוללו. פשוט מדהים. וראוי להערצה, אפילו.

ויק מאקי הוא ללא ספק חרא של בנאדם. ובסופו של דבר, הוא גם חרא של שוטר, חרא של חבר, חרא של בעל וחרא של אבא. כל גורל אחר מלבד מוות אלים וכואב יהיה קל מדי עבורו. אבל אתם יודעים מה? שני הילדים האוטיסטים שלו הם לא היחידים שירגישו בחסרונו. גם אני אתגעגע לשטויות שלו. רק אל תגידו לי שגם מזה הוא ייצא בסוף.