יהודי רע: פרופיל של הבמאי והתסריטאי טוד סולונדז

טוד סולונדז (51), הבמאי והתסריטאי שאחראי לסרטים טורדי מנוחה כמו "ברוכים הבאים לבית הבובות", "פלינדרום" ו"אושר", למד בישיבה אורתודוקסית ואמו קיוותה שיבחר להיות רב. מי שעוקב אחרי הקריירה של סולונדז לא יכול שלא להעריך את האירוניה שבפרט הלא טריוויאלי הזה, גם אם לוקחים בחשבון שהוא בן למשפחת מהגרים יהודית. הסגנון הסולונדזי מתאפיין בדיוק במפגשים הקיצוניים בין הקצוות ולדמיין את היוצר העוקצני והאינדיבידואליסט הזה לוקח על עצמו את תפקיד המנחם והמנהיג של קהילה דתית נושק לאבסורד כמו שרק הסרטים של שלו עצמו יכולים.

למרות הזגזוג הרוחני של סולונדז, נדמה שהוא תמיד ידע מה הסיבה בגללה הונח על פני הפלנטה הזו – טוד סולונדז הגיע כדי לערער אותנו, לאתגר אותנו ולהצביע על החלקים המוחשכים שאנחנו מעדיפים שלא להביט להם בעיניים. הוא גדל כאמור במשפחה יהודית, בפרברי ניוארק שבניו ג'רזי. כאשר היה צעיר, התפרנס כנער שליחויות עבור גילדת הסופרים האמריקאית, בזמן שעסק בכתיבת מחזות. הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת ייל ותסריטאות ב-NYU ובין היתר לימד אנגלית מהגרים רוסיים. כל פרטי הטריוויה האלו לא היו בהכרח משמעותיים אילולא התגלגלו בצורות כאלו ואחרות אל תוך הסרטים שלו וגיבשו את תפיסת העולם הנוקבת שלו.

לסולונדז שני סרטים פחות מפורסמים מתקופת האלמוניות שלו: סרט קצר מ-1985 שעסק בתיכוניסט חסר מזל והצלחה בספורט ובחורות וסרט מ-1989 בשם "פחד חרדה ודכאון" – אנדרסטייטמנט, ככל הנראה, מעולם לא היה חלק מהתפריט ממנו ניזון סולונדז הצעיר. בסרט האחרון הוא לא הסתפק בכתיבה ובימוי אלא גם שיחק תפקיד ראשי כמחזאי נוירוטי וחסר כריזמה. למרות שהושפע מאוד מוודי אלן ומסמואל בקט המחזאי, החל להתגבש אצל סולונדז גם קול אישי שהלך והשתכלל בסרטיו הבאים, למרות שבין סרטו הראשון באורך מלא ועד ל"ברוכים הבאים לבית הבובות" עברו שש שנות שתיקה (ואם אפשר לשער, גם שנות תסכול וחוסר אונים שבאו לידי ביטוי בהמשך הקריירה שלו).

ב-1995 ראה אור "ברוכים הבאים לבית הבובות" – דרמה קומית אפלה ומרושעת על ילדה-נערה כעורה ולא אהובה הקרויה בשם האירוני דון ווינר (נשמע כמו "שחר הנקניקיה"). דון הנקניקית היא מושא ללעג ובריונות בקרב חבריה לכיתה כמו גם ממשפחתה המושלמת - לכאורה. היא מקוששת אחרי סימני אהבה או אפילו סתם הכרה מכל מי שנקרה בדרכה, וכמו שקורה בדרך כלל, היא סופגת את הסביבה שלה ובעצמה הופכת לנערה לא נעימה במיוחד ואומללה מאוד.

"ברוכים הבאים לבית הבובות" היה פורטרט מעוות ובו זמנית מדויק של משפחת הפרברים האמריקאית-לבנה הממוצעת. הסיטואציות והדיאלוגים הקיצוניים של סולונדז והשימוש נטול משוא הפנים שלו בילדים כגרסאות מוקטנות אבל מחרידות לא פחות של המבוגרים שסביבם הפכו להיות תו היכר ביצירתו וזיכו אותו בפרס הראשון של פסטיבל סאנדנס היוקרתי.

ב-1998 ביים וכתב סולונדז את "אושר" והוכיח שהוא לא יוצר ששוקט על שמריו או שיש לו בקנה רק סיפור אחד לספר. "אושר" לקח את סולונדז צעד קדימה מבחינת מורכבות כתסריטאי ובמאי והעלה את הרף באופן משמעותי באשר ליכולות ולציפיות ממנו.
גרעין הסיפור שסולונדז יצר ב"אושר" הוא של משפחה בעלת שלוש אחיות מבוגרות, הלן, טריש וג'וי שלכל אחת מהן חיים משל עצמה והקשר ביניהן רופף ומזוייף.

ב"אושר" (בעל השם הסרקסטי כמובן) נגע סולונדז בכל נושא מטריד אפשרי: פדופיליה, ניצול, סטיות מיניות, בדידות, אכזריות ואטימות. אמנם סולונדז לא היה היחיד שבער לו להתנגח באמריקה השבעה, הלבנה והצבועה של סוף האלף הקודמת, ושנה לאחר מכן כבש את האקרנים "אמריקן ביוטי", אבל סרטו של סם מנדז, שהציג פורטרט משפחתי וחברתי זוועתי, עשה זאת מזווית אנושית ומרוככת הרבה יותר.

ב"אושר" בנה סולונדז פסיפס משפחתי ששלח זרועות תמנוניות אל הסביבה והדגים באופן מצמרר את הנזק הקולוסאלי שנפש מעוותת אחת יכולה לייצר סביבה. מצד שני, בעולמו של סולונדז אין נשמות לא מעוותות וכולנו לוקים בעיוורון אגוצנטרי המעצב את היחיד כאורגניזם טפילי, המשתמש באנשים בסביבתו כחפצים ומראות שנועדו לשרת את צרכיו. הנפשות התמימות יותר מבין כלל האנושות האיומה, נענשות על תמימותן בטיפשות או בניצול. המסמך המיזנטרופי והמרהיב הזה זיכה את סולונדז במועמדויות ופרסים שונים בפסטיבלים נחשבים לסרטים עצמאיים, ורוג'ר איברט, המבקר החשוב באמריקה, השתפך עליו במחמאות נדירות.

סולונדז המשיך בעקביות לייצר סרט אחת לשלוש שנים, וב-2001 שיחרר לאוויר העולם המורעל את "אגדות וסיפורים" , סרט בשני חלקים – בדיוני ולא בדיוני, כהגדרתו (חלק שלישי ונוסף נגנז על ידי סולונדז עצמו). חלקו הראשון של הסרט עוסק בסטודנטית לכתיבה יוצרת בכיתת קולג' שמנהלת רומן בעייתי עם המורה שלה, וחלקו השני עוקב אחר במאי סרטים דוקומנטריים כושל המתעד נער מתבגר ואטום ואת משפחתו היהודית המתעקשת לשמר מראית עין תפקוד. גם הסרט הזה לא הותיר את הקהל אדיש, ואפילו זיכה את סולונדז בשערוריה זוטא כאשר הוא נדרש לצנזר סצינת סקס בוטה.

ב-2004, נאמן לחוק השלוש שנים הלא כתוב שלו, סולונדז הפתיע עם "פלינדרום" (מילה הנקראת באותו האופן מתחילתה לסופה ולהיפך) ועם הגיבורה הפלינדרומית שלו אביבה (AVIVA). בסרט המסוגנן הזה נקט סולונדז גישת בימוי אגרסיבית ובעלת נוכחות, כאשר הוא החליף את הגיבורה הנערה שלו עשר פעמים במהלך הסרט בשחקניות שונות ואפילו בשחקן אחד.

אביבה בת ה-12 נכנסת להריון ומאולצת לעבור הפלה, בורחת מהבית, מקיימת יחסי מין/מנוצלת מינית על ידי גבר מבוגר ומתעקשת להיכנס להריון. שוב, סולונדז חוזר לשולי האנושיות כדי ללוש ולעבד אותם מבלי להציע טיפת נחמה. הגאונות הסגנונית שלו לוטשה עד לכדי שלמות והוא זיקק את היכולת שלו להציק לצופיו עד שיזועו בחוסר נוחות בכסאות הקולנוע וייחנקו מהפופקורן הכל כך יבש לפתע. אם לזרות עוד מעט מלח על הפצעים, סולונדז לא מניח ב"פלינדרום" לזכרה האבוד של דון ווינר מ"ברוכים הבאים לבית הבובות" ובתחילת הסרט אנו מגלים שהיא התאבדה, כאשר אביבה בת דודתה נטולת המזל גם כן, פוקדת את הלווייתה. אין מנוחה לרשעים ובבשורה על פי סולונדז, גם לאלו שסתם איתרע מזלם להיוולד.

לאחר מנוחה או הימנעות בת שש שנים, סולונדז מציג לנו עתה את סרטו החדש, "החיים בזמן מלחמה", החוזר לבנות המשפחה האומללות מ"אושר", שם הוא מלהק את כל התפקידים מחדש בשחקנים אחרים לחלוטין. ב"החיים בזמן מלחמה" סולונדז משלב בין העיסוק האובססיבי שלו בתמות האפלות שהעסיקו אותו בכל סרטיו הקודמים, מגובה בטכניקת ההזרה שבליהוק המתחלף שראינו ב"פלינדרום".

את סולונדז אפשר להעריץ או לשנוא אבל קשה מאוד להישאר אדיש אליו. הוא יוצר בלתי מתפשר שלא נרתע מהתבוססות בבוץ הדביק שהוא המיינד ולא נבהל מקצת (או הרבה) ביקורת על ההתעקשות שלו לחשוף את השדים המכוערים ביותר שטיפחה האנושות. מתנגדיו יאמרו שהוא בעצמו נצלן ומתנשא, מלגלג על דמויותיו ונטול חמלה. אוהדיו המושבעים יטענו בתוקף לזכותו וידגישו את תשומת הלב שלו לניואנסים אנושיים, את הרגישות הקיצונית לסבל האדם המודרני במירוץ העכברים חסר הכיוון שלו, ואת תפקיד המוכיח בשער שנטל על עצמו. בין אם כך ובין אם אחרת, קשה שלא להעריך את הדבקות של סולונדז במטרה שלו, ואת ביצי הברזל הנדרשות להתנגח בכל אספקט פוריטני ומלא הכחשה של האומה האמריקאית והמורשת הקפיטליסטית שלה.