הכושי עשה את שלו? על היעלמות השחורים מהקולנוע מאז בחירת אובמה

לפני 24 שנה בדיוק חגג רונלד רייגן את אמצע הקדנציה השנייה שלו. שנתיים קודם לכן הצליח הרפובליקאי לסחוף אחריו גם את רוב המצביעים המסורתיים של המפלגה הדמוקרטית. אחיזתו בשלטון של הסדר הישן והלבן נראתה אז יציבה מתמיד, אבל בתרבות הפופולרית התמונה היתה שונה לגמרי.

1984 היתה השנה שבה רייגן נבחר לנשיאות באחד הניצחונות המוחצים אי פעם, אבל גם השנה שבה עלה לאוויר הלהיט הטלוויזיוני "משפחת קוסבי", שבה השחורים חדלו להיות שכנים של הגיבורים והתחילו להיות הגיבורים עצמם. זו גם היתה השנה שבה בא לעולם כוכב האקשן המיינסטרימי השחור הראשון – "השוטר מבברלי הילס", שאותו גילם אדי מרפי. שנתיים קודם לכן מרפי גם ברא ב"48 שעות" ז'אנר חדש – סרטי הבאדי מובי, שציוותו שוטר לבן בצד איש חוק שחור. העובדה שסוגה זו היתה אחת האהודות ביותר בשנות השמונים והתשעים, כפי שמוכיחה הצלחת סדרת "נשק קטלני" (בכיכובם של דני גלובר ומל גיבסון), הוכיחה שהקהל מוכן לראות על המסך שיוויון בין הגזעים, שלא לומר עליונות של השחורים.

זו היתה תופעה חוצת מגדרים: הקהל הלבן לא העריץ רק את אדי מרפי, דני גלובר, מייקל ג'קסון ופרינס אלא גם נשים שחורות. ב-1985 ביים מלך הקונצנזוס סטיבן ספילברג את "הצבע ארגמן", ובכך הצית את הקריירות של מי שיהפכו לשתיים מהנשים המצליחות בתעשייה – וופי גולדברג ואופרה ווינפרי. באותה שנה כיכבה טינה טרנר בפרק השלישי בסדרת "מקס הזועם", ובכך הכינה את הקרקע להופעה של וויטני יוסטון שבע שנים לאחר מכן בלהיט "שומר הראש".

אכן, הפריצה האפרו-אמריקאית המשיכה גם בשנות התשעים. שנה לאחר סיום כהונתו של רייגן, הגיע לאקרנים "גלורי", שרשם הישג היסטורי כפול: הוא היה הסרט הראשון שתיאר את חלקם הפעיל של השחורים במלחמת האזרחים, והוא גם הציג לעולם הקולנוע את דנזל וושינגטון, מי שיהפוך לאחד הכוכבים הגדולים שלו בשנות התשעים והאלפיים. כראיה לכך, וושינגטון אף זכה ב-2002 בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר על הופעתו ב"יום אימונים מסוכן". האלי ברי קטפה באותה שנה את הפרס המקביל בקטגוריה הנשית על משחקה ב"מונסטר בול", והתמונה המשותפת והחגיגית של השניים באותו ערב סימלה יותר מכל את ההשתלטות האפרו-אמריקאית על המסך האמריקאי.

השתלטות זו התגלמה גם בדמותו של וויל סמית, שהציל את אמריקה ב-1996 ב"היום השלישי", ומאז התגלה כמעין מידאס שעושה כל סרט בהשתתפותו לשובר קופות. הקהל האמריקאי הריע לסמית כטום קרוז החדש, וקיבל אפילו את מורגן פרימן בתור אלוהים ("ברוס הגדול מכולם") וכן בתור הנשיא ("פגיעה קטלנית"). כרגיל, המרחק בין הדמיון למציאות היה קצר מאוד, וכעשור לאחר שחזינו בדמות הבדיונית של פרימן, עשה הציבור האמריקאי את הלא ייאמן והציב שחור בלשכה הסגלגלה.

אם כך, אפשר לומר כי ההישג של אובמה השלים מהפכה, אבל נכון לעכשיו הוא גם השיב את הסדר הישן על כנו. וכך, אם בוחנים את המתרחש כעת במסך האמריקאי לעומת מה שהתחולל בו בכהונות של רייגן ושל שני הנשיאים לבית בוש, מגלים כי הצבעים של מסך זה לבנים מתמיד. תעיד על כך העובדה שהסרט המדובר של השנה, "הרשת החברתית", הוא סיפור שכתב יהודי לבן אחד (ארון סורקין) על יהודי לבן אחר (מארק צוקרברג). בהמשך לכך, ברשימת המועמדים המובילים לפרס האוסקר בקטגוריות המשחק אי אפשר למצוא השנה ולו אפרו-אמריקאי אחד, והאמת היא שממילא אין כרגע בנמצא כוכבים שחורים: וופי גולדברג ואדי מרפי כבר מזמן נעלמו מהראדר, מייקל ג'קסון מת דווקא לאחר שאובמה נבחר, וגם וויל סמית ודנזל וושינגטון איבדו את מגע הקסם שלהם. אפשר היה לצפות שהנסיקה המטאורית של אובמה עד הבית הלבן תגרור אחריה גל של סרטים על שחורים מצליחנים, אבל ההפך קרה. לרייגן היה את "השוטר מבברלי הילס". לאובמה יש את "דמדומים".

למעשה, רק שני סרטים עכשוויים בולטים העמידו במרכזם דמויות שחורות, אבל גם הם עשו זאת בצורה מעוררת תרעומת שהנציחה את כל הדעות הקדומות נגד האפרו-אמריקאים ואף הציגה אותם כנחותים לעומת הלבנים. אחד מהם, "הזדמנות שנייה", נעשה בידי במאי לבן, אבל השני, "פרשס", בוים דווקא בידי יוצר אפרו-אמריקאי, לי דניאלס, שבמודע או שלא החזיר את המגזר שלו היישר לגטו. כך עושה גם הבמאי השחור הבולט בדורנו, טיילר פרי, שמנפיק סרט בורקס אפרו-אמריקאי אחד בשנה. כל אחת מיצירותיו כובשת את טבלת שוברי הקופות, אבל הן עשויות כך שאף צופה לבן לא יחשוב אפילו להתקרב אליהן, מה שמעמיק עוד יותר את הפער התרבותי בין הגזעים. רייגן היה צוחק מהבדיחות של ביל קוסבי – אובמה נאלץ להסתפק בג'ון סטיוארט.

אז מה הוביל לאנטי-מחיקון הזה? יכולים להיות לכך כמה הסברים, חלקם סותרים. יהיו שיאמרו כי לבחירה באובמה בכלל לא היתה משמעות גזעית – הוא פשוט היה האדם הנכון במקום הנכון, ובנסיבות שבהן התקיימו הבחירות, גם מטאטא היה מנצח את המועמד הרפובליקאי, כך שאין להיות מופתעים מן ההגמוניה הלבנה במסך הגדול. יהיו גם כאלה שיטענו שהוליווד נבהלה מן ההצלחה היתרה של הקמפיין שלה למען זכויות השחורים, ועתה שבה לאשש את הסטיגמות הנושנות כלפיהם.

אחרים יאמרו שהוליווד הצדקנית הפנתה תשומת לב לאפרו-אמריקאים רק כשנחשבו מקופחים, ועתה, לאחר שאחד משלהם הגיע לשלטון, המפיקים הלבנבנים כבר לא צריכים לדאוג להם ויכולים לחזור להתעסק במה שמעניין אותם באמת. כאן אולי גם טמונה הבעיה הגדולה ביותר של הקהילה האפרו-אמריקאית: לאורך השנים היא דאגה להצמיח כמות אדירה של כוכבים אבל לא טיפחה במאים ובטח שלא תסריטאים ומפיקים. וכך, אובמה אולי הרים להנחתה, אבל לא היה מי שימשיך את המהלך שלו.

אבל יש גם גישה אופטימית יותר, והיא גורסת שמוקדם להעריך את ההשפעות התרבותיות של הנשיא: אחרי הכל, הקולנוע תמיד מעכל אט-אט את התמורות החברתיות לפני שהוא יורק אותן על המסך, כך שרק בעוד זמן מה נוכל לראות דמויות שיהיו אלגוריות לאובמה ועלילות שיהיו משל לסיפור שלו. עד שזה יקרה, יכול להיות שהנשיא האפרו-אמריקאי הראשון כבר לא יהיה בבית הלבן, וכמה אירוני זה יהיה אם דווקא חודשיים לאחר נאום ההשבעה של שרה פייליין תזכה ביונסה באוסקר.