וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כושר מוגבל: על "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי

לילך וולך

4.11.2010 / 12:09

הבחירות התמוהות של הבמאי דובר קוסאשווילי הוציאו מקאסט השחקנים המוכשר של "התגנבות יחידים" סרט מבולבל לא פחות מהטירונים שהם מגלמים. לילך וולך מ"כית

"התגנבות יחידים" הוא לכאורה עוד סרט ישראלי שמתעסק בצבא ובמצוקת החיילים הישראלים, אבל בעצם יש בגרעין הסיפורי מתח אחר לחלוטין. סרטו החדש של דובר קוסאשווילי ("חתונה מאוחרת", "מתנה משמים") מפגיש אותנו עם מה שאמור היה להיות פאר המפעל הציוני, בטח שבשנות החמישים: צה"ל ככור ההיתוך האולטימטיבי, שמעניק הזדמנות שווה לכל אדם ומכסה את כל חייליו במדים זהים האמורים לטשטש גם את צבע העור, המבטא והעבר הפרטי.

העיבוד הקולנועי לספרו הקאנוני של יהושע קנז עוסק בקבוצת טירונים בבה"ד 4 של העשור הראשון לקום המדינה. אלא שבסרט, כמו גם בספר, מתברר שכור ההיתוך אינו מוסק בפחמים הנכונים, וטירונות הכושר המוגבל שעוברים הטירונים מתגלה כקרקע רותחת של התנגשויות אלימות יותר ואלימות פחות.


סצינת הפתיחה של הסרט שומטת אותנו מייד אל תוך המיקרוקוסמוס של בסיס הטירונים כראי קיצוני במיוחד של ישראל כמדינה טרייה ומבולבלת: צברים צעירים ושחצנים שמנהלים את העניינים; עולים חדשים שנדרשים לוותר מיד על הזהות שלהם; נטייה כמעט התאבדותית להפוך למקשה אחת עמידה אל מול האויב; וגאוות יחידה אנדרדוגית. הפתיחה הקיצונית והאלימה, עמוסת המבטאים והגינונים המיושנים, נותנת את אות הפתיחה, אלא שממנה והלאה נדמה שהסרט נתקע בדיוק באותו המקום.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
אנדרדוגז תחת אש. מתוך "התגנבות יחידים"/מערכת וואלה, צילום מסך

ראשית, עד לשלב מאוחר בסרט לא ברור מי הוא זה שאמור להיות גיבורו. מאוחר מאוד מתגלה שהגיבור הוא אבנר (גיא אדלר, המשכנע כנגד כל המכשולים התסריטאיים והבימויים שמוצבים בפניו), צעיר אינדיבידואליסט ממוצא מזרחי, שמייצג מחד את הטינה המוצדקת כלפי הזלזול והפקעת התרבות מצידם של הצברים האשכנזים ומאידך את הכמיהה להתערבב בתוכם ולכבוש אותם דרך נשותיהם, במקרה זה זיווה היפה והמתנשאת (ליאל דניר) . מצד שני, מי שמסומן גם הוא כגיבור (בין היתר בשל הליהוק שלא משתמע לשתי פנים לצופה הישראלי) הוא אלון (עוז זהבי), קיבוצניק "מורעל" וספורטיבי שנמצא בטירונות הכושר המוגבל כנראה כתוצאה מטעות ועושה כל שביכולתו כדי להוכיח למפקדיו שהוא צריך להגיע לצנחנים, ממש כפי שמצופה ממנו בקיבוץ.

את השניים מקיפים דמויותיהם הצבעוניות של הטירונים הנוספים, כשביניהם ראוי לציון מיוחד אסף בן שמעון שמגלם את בן חמו - צעיר נשי, רגיש ומצחיק שכמובן לא מוצא את מקומו בשום צורה בגוף ההיפר-זכרי, האלים והמיליטנטי שהיא הטירונות הזו. בן שמעון מצליח לקרוע את הלב מבלי לגרום לצופים לרחם עליו ומבלי להלעיג את הדמות שהוא מגלם.

את הצד של "המפעל הציוני", תופס המ"כ בני (מיכאל אלוני הכריזמטי). בני הוא נער הפוסטר של הצבר האשכנזי המוצלח – יפה בלורית ותואר, רך דיבור, נינוח ושנון. הצד השני של המטבע (של בני ושל הצבריות שנעולה בתוך עצמה כמו קליקה לחברים בלבד) מתגלה בפן הסדיסטי שלו, שיוצא אל הפועל באופן כמעט נחשי, דווקא כאשר נדמה שהוא בצד הטוב. מבחינה זו, מיכאל אלוני מגלם באופן מבריק את דמות הסוהר שמשתעשע עם אסיריו הכנועים: הוא עושה זאת בקלילות ומבלי ללחוץ יותר מדי על דוושת המאמץ.

sheen-shitof

עוד בוואלה

התהליך המסקרן של מיחזור אריזות מתכת

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
ככה זה נראה כשדובר קוסאשווילי מחליט לעשות סרט של אבי נשר. "התגנבות יחידים"/מערכת וואלה, צילום מסך

אלא ש"התגנבות יחידים" לא מצליח להיות קוהרנטי, ובאמצעו יש יציאה אל מחוץ לעולם הטירונים: מסיבה תמוהה שבה מתכנסים חלק מהגיבורים באחת מחופשות השבת שלהם ושבה משתנים חוקי המשחק המתוסרטים. השפה הופכת אחרת, הדיאלוגים מטורחנים ומתאמצים יתר על המידה, ונדמה שעברנו דרך דלת סודית אל ארץ מראה בה הדמויות זהות אבל הסרט הוא אחר.

עוד בחירה משונה של קוסאשווילי היא שבמקומות דרמטיים שטבעי שתהיה עליהם התעכבות והתייחסות רבה יותר, הוא דווקא בוחר לזרז את מהלך הדברים. כך, למשל, אין שום השלכות עלילתיות למקרה הטרגי של מילר, הטירון חולה האפילפסיה. במקרים אחרים, לעומת זאת, הבמאי בוחר דווקא להאריך והתוצאה היא כמה סצנות ארוכות, בהן אנו משתהים הרבה מעבר לסף הריגוש, שהיו מרוויחות מקיצוץ מאסיבי באורכן. לצורך העניין, הדקות הארוכות שבהן אנחנו עדים לתרגילי סדר, מסעות כושר ועוד כיוצא באלו ממצות את עצמן די במהירות.

מבחינה זו, "התגנבות יחידים" הוא סרט מבולבל מאוד. הוא עשוי מחומרים משובחים ויש בו כל מה שהיה צריך כדי שיהפוך לסרט מרגש, חשוב ומעניין, אבל הבחירות והפרטים שלו עקמומיים והתוצאה הסופית מתישה וארוכה מדי. המגע המוכר של קוסאשווילי – הפרוע, העסיסי ומלא החיות – לא מורגש מספיק והוא נראה מרוסן בכוח כאילו כדי "להתיישר". הרושם הוא שקוסאשווילי החליט פתאום לעשות סרט של אבי נשר, אולי כדי להצליח סופסוף בחזית הקלאסיקה הישראלית המהוגנת, ביחס ל"חתונה מאוחרת" או "מתנה משמיים".

לצד זה, החדשות המשמחות הן שצומח בישראל דור חדש של שחקנים צעירים, מוכשרים כמו שדים ובעלי כריזמה שאי אפשר לעמוד בפניה. מה שנותר עכשיו לעשות זה להציע להם תפקידים שלא יכריחו אותם לעלות על מדים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully