צוחקים עם הזרם: על "לזרום עם זה"

האמת היא שעל פניו, נראה היה ש"לזרום עם זה" יהיה סרט איום ונורא. כל הסימנים המוקדמים העידו לרעת שיתוף הפעולה החדש והשישי במספר בין הבמאי דניס דוגן והכוכב אדם סנדלר. ראשית, העבודה הקודמת שלהם, "מגודלים", אמנם שברה קופות, אבל היתה הגרועה בקריירה המשובחת של השניים, ועלילת הקומדיה הטרייה נתנה סיבות להאמין שמגמה זו רק תימשך.

אחרי הכל, הבעיה העיקרית של "מגודלים" היתה שהוא ניסה ליצור התכה בלתי אפשרית בין הומור גס-רוח וקיטש משפחתי מהסוג המעושה ביותר. כיוון ש"לזרום עם זה" הבטיח להציג את סנדלר כרווק הולל הנדרש להתחזות לאב למופת, הרושם היה שהוא חוזר על המשגה של קודמו. אך החשש הופרך: לא זו בלבד ש"לזרום עם זה" הוא ההפך הגמור מ"מגודלים" ואף מסרטיהם הטובים ביותר של דוגן וסנדלר, אלא שהוא מתגלה גם כאחת הקומדיות האמריקאיות המוצלחות ביותר של השנים האחרונות. אז איך זה קרה?

הסיבה הראשונה היא שהקומדיה אמנם עוסקת במשפחה האמריקאית, אך היא לא נופלת למלכודת הדבש שלה, אלא דווקא שואבת ממנה את העוקץ שלה. לעוקצנות זו אחראים בעיקר שני הזאטוטים שאותם נאלץ סנדלר לשאת לאורך הסרט – ביילי מדיסון וגריפין גלוק. הוא מגלם מנתח פלסטי הולל בשם דני והם מגלמים את ילדיה של מזכירתו הנאמנה, קתרין (ג'ניפר אניסטון), שעמה הוא מקיים קשר מקצועי ואפלטוני אך עתיר מתח מיני. בשל תסבוכת מופרכת שקצרה היריעה מלפרט אותה, נדרש הרווק המושבע להעמיד פנים כי קתרין היא רעייתו וצאצאיה הם יוצאי חלציו, ואף לצאת איתם לסוף שבוע בהוואי.

מיותר כמעט לציין שהילדים של קתרין עושים לדני את המוות, מה שהופך את החופשה לרצף של מצבים אבסורדיים. אבל בכך אין כל חדש: מהתלות משפחתיות רבות כבר העמידו במרכזן את מה שמכונה בעגת הקומדיות "סוף שבוע מטורף". ההבדל הוא שב"לזרום עם זה", הדינמיקה בין המבוגרים לדור הצעיר אינה מבוססת אך ורק על הומור פיזי ועל הצגתם של הקטנטנים כשובבים הרסניים ותו לא. להפך, הזאטוטים בסרט זה מתגלים כיצורים נבונים, שנונים ובעיקר עתירי מודעות, שאף זולגת מהם מידה מסוימת של רשעות. למעשה, מאז "משפחת אדמס" לא ראינו ילדים אפלים שכאלה, והניגוד בין גילם לבגרות שלהם ובין האופי המסחרי של הקומדיה והמימד החתרני שבדמויות הוא הסיבה הראשונה לייחודיות המפתיעה של הסרט.

מבין השניים, בולטת במיוחד מדיסון, בת 11 בסך הכל, שחושפת כאן ציפורניים שנונות, אירוניות ועתירות עומק משל היתה שילוב מיניאטורי של טינה פיי ושרה סילברמן. גם בלי להתחשב בגילה של מדיסון, היא מפגינה כאן את אחת ההופעות הקומיות הטובות של השנים האחרונות, ומגלה קשת רחבה של הבעות פנים, שליטה במבטאים מסוגים שונים ותזמון מדויק, ומעל הכל – נכונות להשתלח בכל מה שזז.

מכאן נובעת גם הסיבה השנייה לאיכותו של "לזרום עם זה", שלא מהסס ללכת עד הסוף ולכן מתגלה כקומדיה פרועה במובן המקורי והטהור של המילה. למעשה, הסרט עוצר את תהליך ההתברגנות של דוגן וסנדלר ומחזיר אותם לימים היפים של "הפי גילמור", שיתוף הפעולה הראשון והגאוני ביניהם, שהגיע למסך באמצע שנות התשעים. נכון, בצד הבדיחות השנונות יש כאן הלצות וולגריות, אבל גם הן נעשות ברוח אנרכיסטית, שבאה להטריד את החברה ולא סתם לבדר אותה.

מעטים יוצאים בשלום מהסרט, המתעלל בכל יצור חי אפשרי – החל בכבשים אומללות ועד נשות חברה יהירות. נוסף להופעה של מדיסון, הסרט מסתייע לשם כך בגלריה של שחקני משנה, ובראשם ניקול קידמן, המשתעשעת על חשבון דמות נסיכת הקרח שהיטיבה לטפח לאורך השנים. כמו כן, הוא מציג דיאלוגים חדים כתער בין סנדלר ואניסטון, המשתעשעים מצדם על חשבון מאזן הכוחות המסורתי בין המינים.

לאור כל זה, לא מפתיע לגלות כי "לזרום עם זה" מבוסס על מחזה של הצרפתים פייר ברייה וז'אן-פייר גרדי (שכבר היה בסיס בסוף שנות השישים למוצר ההוליוודי "פרח הקקטוס"), שכן הארס והמרדנות החברתית של הסרט יכולים ככל הנראה להגיע רק מעולם התיאטרון הצרפתי. דוגן וסנדלר בעצם מציגים כאן גלגול מודרני של הקומדיה הקלאסית, בלי לאבד מרוחה אך גם בלי להיות מיושנים, ואף הצליחו לחדד אותה ולעטוף אותה באריזה כה מבדרת שהיא לא תאבד את הפאנץ' שלה לרגע.

מכאן נובעת הסיבה השלישית לאיכותו של "לזרום עם זה": הוא פשוט מצחיק לכל אורכו, וזהו הישג מרשים במיוחד לאור העובדה שהסרט מתפרש על פני לא פחות מ-118 דקות. זהו נפח לא שגרתי לקומדיה אמריקאית, אך דוגן עומד היטב באתגר ויוצר כאן הספק של לפחות בדיחה אחת שמעלה חיוך פר דקה, ולא פחות חשוב מכך – של לפחות הלצה אחת שמובילה לשאגות צחוק אחת לרבע שעה. בהתאם לזאת, אם נצא מנקודת הנחה שיש לדרג קומדיות קולנועיות לפי כמות הפעמים שהן גורמות לקהל לתפוס את הבטן, "לזרום עם זה" יכול להתכבד בציון הגבוה ביותר.

אך בכך לא תמות האיכויות של הסרט, שכן בנוסף למעלותיו הקומיות יש לו גם סגולות דרמטיות, וזה המקור הרביעי לכוחו. סנדלר כבר הוכיח ב"מוכה אהבה" וב"אנשים מצחיקים" שהוא מסוגל לעורר הזדהות רגשית עם הדמות שלו ולהחצין את ההתפתחות הנפשית שלה ואת התבגרותה המנטלית, ואף שהמימד הרגשי ב"לזרום עם זה" קטן בהרבה, הוא עושה דבר דומה גם כאן. כתוצאה מכך, בצד הסרקסטיות יש בסרט גם חמלה, ובצד הרצון לטלטל את העולם ברוח שטות יש בו גם נכונות להתמודד איתו ברצינות.

מעל הכל, זו הסיבה המרכזית לכך שהסרט מתגבר על המכשולים שהיו יכולים להפיל אותו: הוא פשוט לא מוכן לכבול את עצמו לאף מגבלה. לכן הוא מרגיש כל כך טבעי ומשוחרר, ומתוך השחרור הזה נולדת היכולת לסחוף את הצופים. בשעה שגבר מנסה להסוות במעטפת של חכמת חיים את המחשבות הנכלוליות שיש לו לגבי סיום אידיאלי של הדייט, הוא נוהג לומר – "מה שצריך לקרות קורה, אני זורם". זו בדיוק נקודת המוצא של הסרט הזה, ולפיכך הדייט שהוא מציע לנו מגיע כל כך רחוק.