ריו בראבו: למה בכל זאת כדאי לראות את "ריו"?

אין מחלוקת על כך שכמה מן היצירות הקולנועיות המבריקות ביותר של החודשים החולפים היו דווקא סרטי אנימציה, שלכאורה נעשו במחשבה על קהל הילדים. דבר זה הבהיר סופית כי ראוי להתייחס לסרטים מסוג זה במלוא הרצינות ולא כסתם שעשוע לזאטוטים.

אבל אליה וקוץ בה. הרצף שהתחיל ב"צעצוע של סיפור 3", המשיך ב"מגה-מוח" והסתיים לפני כמה שבועות ב"רנגו" העלה את רף הציפיות מתעשיית האנימציה לסטנדרטים לא הגיוניים, כאילו שכל יצירה שכזו יכולה וצריכה להיות פנינה, כאילו שכל סרט עם שחקנים בשר ודם משתווה לרמה של "האזרח קיין" וכאילו שאין מקום בשוק למוצרי אנימציה שאינם מופתיים, ובכל זאת הם מהנים ועשויים היטב. "ריו", שמגיע בסוף השבוע לבתי הקולנוע בישראל, הוא דוגמה מובהקת לסרט כזה.

אז למה בכלל זקוק "ריו" לכתב הגנה שיסביר מדוע בכל זאת כדי לצפות בו, ומה מונע ממנו לעמוד בשורה אחת עם הברקות האנימציה העכשוויות? ובכן, הבעיה הגדולה ביותר של הסרט היא שיש בו משהו מכני. כדוגמה לכך, אפילו העלילה שלו נשמעת כאילו נוצרה בידי תוכנת מחשב להפקת להיטים לקהל הילדים, תוכנה שלמדה מ"עידן הקרח" ו"מדגסקר" שכל מה שצריך לשם כך זה קצת הרפתקאות, קצת בדיחות, כמה דמויות שלומדות להאמין בעצמן ובעיקר הרבה חיות ססגוניות.

בהתאם לכך, עוקב הסרט אחר סיפורו של תוכי מזן נדיר, שהיה בטוח כי הוא היחיד מסוגו ובילה את כל חייו בכלוב מפנק בארצות הברית. אז הוא מגלה כי יש עוד אחת כמוהו בג'ונגלים של ברזיל ויוצא לריו כדי לפגוש אותה, מה שמתגלה כמסע שישנה את חייו. לעומת זאת, חייהם של הצופים לא ישתנו באופן מהותי בעקבות השתלשלות העניינים הזו, שכן מעבר לעובדה שהפעם הגיבורים הם תוכים, הם כבר חזו לא פעם בתבניות עלילתיות שכאלה.

בתסריט המיושן הזה אין את האלגוריות הפוליטיות של "מגה-מוח", הרפלקסיבות האמנותית של "רנגו" או את העוצמה הרגשית של "צעצוע של סיפור 3". המחסור הכמעט מוחלט שלו בשאר רוח אף מהווה תזכורת לאיך שנראה עולם האנימציה לפני המהפכה של פיקסאר באמצע שנות התשעים.

למעשה, רק מימד אחד ב"ריו" מבדיל אותו מסרטי האנימציה שהופקו לפני יותר מעשרים שנה: האנימציה הממוחשבת המשוכללת והמרהיבה, שעושה שימוש נכון בחיות הססגוניות ובנופים הצבעוניים של ברזיל. אך גם השימוש של הסרט במרחבי המדינה הדרום-אמריקאית לוקה בחסר, וזאת מפני שהוא חוטא בנימה פטרונית בכל הקשור לגיבוריו הברזילאיים. וכך, הוא פועל בהתאם לסטריוטאפים המיושנים ביותר, ומתאר אותם כיצורים עממיים, רפי-שכל וחייכניים תמיד, שמתעניינים בשלושה דברים בלבד – עיסוקים פליליים, כדורגל וקרנבל.

הפשטנות שבה מציג "ריו" את הסטיגמות הללו היא אולי המאפיין המובהק ביותר לחוסר התחכום שלו, שהרי סרטי אנימציה רבים בימינו הוכיחו כבר שהם מסוגלים לשחק עם קלישאות בצורה מורכבת הרבה יותר, אבל לקומדיית ההרפתקאות הזו אין את הערמומיות הדרושה לשם כך. מכאן והלאה, אפשר היה להמשיך לבחון את כל מה שאין בה, אבל ניתן גם לבדוק מה יש לה.

מי שיעשה זאת יגלה כי הבדיחות ב"ריו" אולי אינן שנונות אבל הן כן מעלות חיוך, ושקטעי הפעולה בו סולידיים אבל בסך הכל מותחים. חוץ מזה, בסיכומו של דבר הסרט אינו משעמם לרגע, ולאורך כל הדרך יפה להתבונן בו ונעים לצפות בו. אכן, הוא אולי נפלט מתוכנת מחשב, אבל לפחות זו היתה תוכנה נטולת כשלים.

יותר מכל, הדיוק הזה בא לידי ביטוי בליהוק המדבבים. ג'סי אייזנברג תורם את קולו לציפור ממין זכר, וכמובן שאין מתאים מגיבור "הרשת החברתית" לגלם דמות חסרת כישורים חברתיים שאינה יודעת כיצד להתנהג כשהיא מחוץ לכלוב שלה. את הציפור ממין נקבה מדבבת אן התאוויי, וברור שהשחקנית החושנית הולמת את דמותה של יצורת הפרא. הקיטוב שעליו מבוססת הדינמיקה בין השניים מספיק גדול כדי להחזיק את הסרט, ובטח שהאינטרקציה של האתוויי עם אייזנברג מעניינת יותר מזו שהיתה לה עם ג'יימס פרנקו.

בצד צמד הכוכבים האמריקאים מתבלט גם ג'מיין קלמנט הניו-זילנדי, הזכור מסדרת הפולחן "טיסת הקונקורד". קולו של קלמנט בוקע מגרונו של הארכי-נבל המעופף הרודף אחר שתי הציפורים הנדירות כדי למכור אותן לסוחרים, והוא מפגין רשעות חיננית. קלמנט אחראי גם לקטע הטוב בסרט: מעין ראפ שבו מתהולל בעל הכנף במעשיו המנוולים. קיים ניגוד בין נבזיות פועלו ומדושנות העונג שבה הוא מתפאר בו, ומתוך זה נולד אפקט אירוני משעשע אך קצר-טווח.

לו כל הסרט היה שובב כמו הרגע הזה, אפשר היה לשבח את "ריו" בלי שום הסתייגות. זה לא קורה, ועדיין אין סיבה לבטל אותו לחלוטין. אחרי הכל, אם כבר נכנסים להשוואות, אז אמנם היו באחרונה סרטי אנימציה טובים ממנו, אבל עוד יותר מכך, היו גם גרועים ממנו, ובסך הכל מדובר בחוויה קולנועית מבדרת. פיקסאר יכולים להירגע: "ריו" לא יאיים לגנוב מהם את הפסלון המוזהב בטקס האוסקר הבא, אבל עד שיגיע "מכוניות 2", הוא אופציית צפייה לא רעה בכלל.