אחרי חמש עונות החבורה מותשת מחיסולים, קומבינות, קשרים במשפחה, שקרים ו-FBI. הם הגיעו לגיל המגעיל ועושים חשבון נפש. חוץ מלרצוח הם זיינו כוסיות מזדמנות, נרקבו בלילה מול ערוץ הסרטים ושיחקו קצת גולף. שום דבר מעניין. אין להם אפילו תחביבים. הם גם אינם מעניינים יותר את דייוויד צ'ייס אז הוא עושה להם מה שהם נוהגים לעשות הורג, אותם. ג'ון סקרמוני גוסס בכלא, לטוני נתקע אוכל בוושט וכריסטופר, בסרט שהפיק, מסתיר תשוקה עזה להרוג אותו.
יכול להיות שכריסטופר יהרוג את טוני, או לא, אבל גם פיל ליאוטרדו זומם משהו. הפרק מסתיים כשהוא צולב מבט חד וכוונות מעבר לאופק של כוסית וויסקי, ואומר לחברו: "לא עוד, בוצ'י!". הוא מתכוון לחולשות שהפגין מול שאר משפחות הפשע ובמיוחד מול הסופרנואים. דבריו של פיל נשארים תלויים באוויר, כשעל המסך חולפות סצינות נוגות מטקס הטבלת בתו של כריסטופר, וחיבוק מהוסס שהאחרון נותן לטוני.
הצופים כבר מכירים את הרגעים הללו מישהו הולך לקבל כדור בראש. רק שגיבורי "הסופרנוס" עסוקים בחלק השני של העונה השישית בעצמם, מביטים פנימה אל נבכי נפשם והולכים לסגור חשבונות ביניהם. למי שהספיק לשכוח, פיל מזכיר, שבזמנו לא הגיב לחיסולו של אחיו ביל על ידי טוני בי, תחת חסותו של טוני, שלבסוף הרג אותו בעצמו.
אבל השעמום הוא הסיפור. במהלך הרהוריו של פיל, שמגובים בחשבון נפש שעושים שאר המשתתפים במהלך הפרק, עולה תחושת פספוס גדולה מהחיים, דלותם, בוגדנותם ואי מיצויים. "בשביל מה?", שואל פיל את אנתוני גיסו, היה כה נאמן למאפיה וציית לחוקיה. אבל בתוך הריק של פיל נובטת הפורענות.
רגע לפני שהוא זורק את כוונתו לאוויר, "לא עוד, בוצ'י!", הוא מספר איך עיוותו פקידי הגירה את שם משפחתו מ"ליאונרדו" ל"ליאוטרדו", משמו של אחד מגאוני האנושות לסמרטוט שלובשות רקדניות. פיל מרגיש כמו סמרטוט. הוא מחלים לו בפלורידה מניתוח מעקפים, מסרב לקחת חלק בארגון המאפיה המסוכסכת וג'רי טורצ'יאנו, בן טיפוחיו, נרצח במסעדה על ידי שליחיו של דוק סנטורו.
פיל יגע וכבוי, רוצה להשיב את הליאונרדיות לחייו, והסיפור הישן של ביל מעיר אותו ומצית בו זעם נושן. שעמום הוא אבי כל חטאת וכשמשעמם, לפחות בתת התרבות האיטלקית בארצות הברית, מכניסים קצת מתח לעניין - רוצחים. וזה מה שהולך כנראה לעשות פיל.
איך יזכרו אותי?
מתח ובלגן הם מניפולציות ופתרונות עילגים לחוסר עניין בחיים. אצל גיבורי הסופרנוס, קומבינות, משחקים עם ה-FBI, מזימות והכנות לרצח, הם הפתרון. כבר שש עונות. חמישים שנה. אז הם עושים חשבון נפש, מגלים את הדלות בחייהם, וצ'ייס מחליט להרוג אותם, רגע לפני שיהרגו את הצופים משעמום.
למשל, כרמיין. הוא יכול לקחת פיקוד במאפיה, אבל מספר לטוני על חלום שהיה לו, בו קיבל קופסה ריקה במתנה מאביו המיתולוגי והתבקש למלא אותה בתוכן. בעניין, באושר, יו ניים איט. כרמיין אומר מפורשות, שהמאפיה לא עושה לו את זה יותר והוא מעוניין לפרוש לפנסיה מוקדמת, למלא את הקופסה.
דוגמא נוספת לשעמום באה מכיוונו של לא פחות, ג'ון סקרמוני הכעסן שגוסס. הוא שואל את גיסו, אנתוני: "איך יזכרו אותי?". אנתוני משיב, שכאיש משפחה טוב (משעמם), איטלקי עם כבוד (מנקר) וכמאפיונר ברוטלי (אאוץ'). למלשינים אין תקווה? לגדול המאפיונרים אין תקווה. חייו עמוסים דאגות וצרות, ומישהו תמיד מכוון אליהם אקדח. "חיים כפויי טובה", חותם ג'ון. חרא של חיים.
גם יהודים חננות רוצחים
גם צ'ייס מתחיל להשתעמם. הפרק הראשון של העונה מתחיל עם אקדח, שטוני זרק לשלג כשנמלט משוטרי ה-f.b.i כמה עונות לפני כן, ומסתיים עם החיסול הראשון שמבצע גיסו בובי, של צעיר קנדי תמים. האקדח שהופיע במערכה הראשונה, ירה באחרונה. קלישאה חבוטה שהבנות מהבלוג של מאי היו אומרות עליה: "א-ל-ק". בפרק השני משתמש צ'ייס, כאמור, בטריק של סרט בתוך סרט: את התשוקה המודחקת של כריסטופר להרוג את טוני, הוא חושף בסרט שהפיק כריסטופר, בו הורג את הבוס אחיינו, במהלומת סכין קצבים למצח.
צ'ייס ממשיך לחבוט בטריקים ובג'סטות. אולי כי נגמר לו. אבל בשארית כוחותיו עושה זאת עם המון אירוניה ומגע של אמן. על ערש דווי, ג'ון סקרמוני מתיידד עם אסיר במרפאה וורן פלדמן, קרדיולוג בכיר, שתחת השפעת קוקאין ואלכוהול רצח את אשתו, בגלל שניהלה רומן עם הכירופרקט שלה, את דודתה ואת הדוור. ללמדך, מר סקרמוני, שלא רק איטלקים רוצחים, גם יהודים חננות. אז תנוח דעתך ונוח בשלום על משכבך.
כמה צופים בבית אולי קנו את זה. אבל לא ג'ון, לא דיוויד צ'ייס ולא מי שיודע, שלמאפיונרים לא תהה תקווה. או שירצחו, או שינמקו בכלא. לא לפני שיגלו, שלמרות כל האקשן, הם חיו חיים מתישים וסתמיים.