ברגע מוזיקלי יפהפה, באירוע השקת הבוס החדש, פיל ליאוטארדו, מתארחת ננסי סינטרה בתפקיד עצמה. הסצינה הזו היא כולה סגירת מעגלים פנימית מקסימה. השיר שסינטרה שרה, איך לא, רחוק מלהיבחר באקראי. זהו "Bossman" מאלבומה האחרון ( הנהדר ורווי האורחים מ-2004, שנקרא פשוט "ננסי סינטרה" ). "בוסמאן" הוא כמובן הבוס החדש, פיל, לו היא מסתכלת ישר בעיניים ושרה "בכל דרך שתוכל /רק קח את ידי / בוס גדול". במקביל בוהים בה אנשיו וגם אנשי המשפחה הסופראנואית והבוס שלה, טוני. הנוכחות הכובשת של סינטרה, המבוגרת למדי והנאה ביותר, מדגישה את הטעם הקלאסי שפיל נוטה להפגין. זה אינו אירוע זול וזנותי, אלא טקס הכתרה של ממש. ולא מקרי שמי שמתעתד להיות הבוס הגדול והחזק מכולם, יצמיד אליו את הנצר הבולט ביותר לגדול הזמרים שאי פעם קושר למאפיה האמריקאית, פרנק סינטרה ז"ל. זו הפגנת טעם קלאסי, אבל גם בהחלט הפגנת כח דרך מיצג מוזיקלי, שלא לומר דרך הנשיקה הקטנה שהוא מצמיד לשפתיה בסוף השיר. יורש ויורשת, דם כחול.
זו גם סגירת מעגל עם העונה השניה של הסופרנוס, בה לא רק שר אחיה של ננסי, פרנק ג'וניור סינטרה, אלא עשה זאת גם הוא - בפרק שהוקדש - כמו הפרק הנ"ל - להימורים. בנוסף, באותו תקליט של סינטרה היא מבצעת שיר שנתן לה לא אחר מסטיבן ואן זאנט, שמגלם בסופרנוס את סיל. ולא רק שסיל צופה וממש מתמוגג מהופעתה כאן, זוהי אפילו סגירת מעגל פנימית יותר: ואן זאנט בעולם האמיתי זכה לפריצתו הגדולה כגיטריסט העל ויד ימינו של ברוס ספרינגסטין, הלא הוא הבוס. ולא סתם הבוס - הבוס של ניו ג'רזי. בדיוק כמו טוני. ואן זאנט, כשחושבים על זה, היה במידה רבה סיל גם עבור ספרינגסטין. ואולי בעצם הוא היה בשבילו קצת יותר כריסטופר.
זוהי סצינת מפתח בפרק. סינטרה ושיר החנפת האגו שלה מדגישים את ההבדלים המהותיים בין פיל לטוני. כשהוא אומר לטוני שניה אחר כך "אתה תמיד חושב על עסקים. קח את הלילה. תריח את הקוניאק", הוא גם מטיח את האמת בפניו של טוני, אותה טוני רק ילך ויקצין במהלך הפרק, וגם מסמל את הרוגע שלו, הבוס הגדול החדש, קצת לפני היציאה למלחמה, בניגוד ללחץ של טוני, שמסתמן כלוזר הגדול של הפרק מכל כיוון אפשרי. פיל של המוזיקה יודע ליהנות מהחיים, להישען אחורה ולהירגע, או לפחות לגרום לכולם להאמין שזה באמת מה שהוא עושה. טוני לא מסוגל, פשוט לא. גם כשהוא מציע מאוחר יותר לכרמלה לחגוג את מכירת ביתה, הוא מייד מנסה לגרום לה להמר. גם כשהוא אומר למלפי שהמפגשים איתה הם "נווה מדבר" עבורו, מספיקה הערה אחת שלה כדי להוציא אותו משלוותו.
בכיתי
לטוני אין רוגע, וזה חמור במיוחד כשהבוסמאן החדש עומד שם מרוצה, ומי יודע מה הוא זומם. אפילו כשטוני מדבר עם ויטו ג'וניור הוא אומר :"דוד פיל אומר שהוא דיבר איתך. Was he just wasting his breath?"- כלומר, גם פה, בשיחה בין שני אנשים, יש רווח והפסד שנמדד כמותית. אם פיל לא השיג תוצאה הוא בזבז. נשימה, מילים. וטוני בנקודה הזאת לא מאמין בבניה, בהשקעה לאורך טווח, אלא בלעשות מכה. אם שיחה אחת לא פותרת אם העניינים הפסדת. בדיוק כמו שהפסדת בהימורים. ואם הוצאת מאה אלף דולר על מעבר למיין הפסדת גם. עדיף להוציא פחות, ולמי איכפת מה יהיו ההשלכות, כל עוד זה לא נוגע בטוני ישירות.
פיל אומר לסינטרה, כשהוא מתייחס כמובן לאביה: "ראיתי אותו מאחד את דין וג'רי. הייתי שם בטלת'ון. אני בכיתי". האירוע המוזיקלי הזה, שהתרחש באמת ב-76' ומתייחס לאיחוד בין בדרנים שותפים שהפכו לאויבים, דין מרטין וג'רי לואיס, גם מסמל את העולם הישן והאהוב על פיל וגם מוציא את הצד הרגשני והלכאורה-אצילי שלו. "בכיתי". המקום הרגשני הזה הוא מוטיב חוזר אצלו, כשהוא פונה לויטו ג'וניור ואומר לו על אימו: "היא בוכה בשבילך". כשטוני, לעומתו, מדבר עם הילד, הוא מתריע בפניו על ההפסד הכספי הצפוי לאימו במעבר למקום מגורים אחר. תמיד חושב על עסקים טוני, תמיד לחוץ.
ולסיום הסצינה - כשסינטרה זורקת לפיל וטוני "אתם שניכם מתכוננים ללכת הביתה ביחד?", היא עוקצת אותם, בהומופוביות יתירה, בדיוק איפה שכואב לשניהם. מותו של ויטו, בשל נטייתו המינית, המוות שמעיב על כל הפרק, שעומד בין שני הבוסים ומכריח אותם להתמודד עם ויטו ג'וניור הקטן. ועוד משהו זה לא סתם שפיל אומר שם בגסות "אני מניח שהקקי לא נופל רחוק מההומו", כשמאוחר יותר קקי זה בדיוק מה שויטו ג'וניור עושה במקלחת לעיני כל.
עשיתי את הכיף שלי
"Goin' Down Slow" הוא פראפרזה מ-1962 של Howlin' Wolf, מגדולי הבלוזיסטים בהיסטוריה, לקטע שנכתב במקור ב-1941 ע"י סיינט לואי ג'ימי אודן. קטע הבלוז המצחיק-מריר הזה מופיע לראשונה בסצינת הימורים משותפת של טוני וחבורתו. "בן אדם" שר וולף ברקע, " אתה יודע שאני מתענג על דברים/ שלמלכים ולמלכות אף פעם לא יהיו/ למעשה מלכים ומלכות לא יוכלו אף פעם להשיג אותם/ והם אפילו לא יודעים על זה/ וזמנים טובים? אממ-אממ!". החבורה מבלה, שותה, צוחקת. עושה חיים. טוני מתענג ולא רואה ממטר. האמנם זמנים טובים? תוך כדי אותה סצינה הוא מחליט להמר על סוסה שנקראת "מדואו גולד". ברור מדוע הוא מהמר עליה, מדואו הוא שמה של ביתו. אבל כשהוא מהמר על הסוסה הוא בעצם מהמר על הבת שלו. משמע את הקיום של מדואו הוא לוקח כמובן מאליו. טוני הוא המלך מהשיר. אבל הוא אינו מודע למה שיש לו. ילדים, אישה, הכל בטל בפני הצורך להשיג עוד כסף ובפני יצר ההרס העצמי הבלתי נפרד מהתמכרותו להימורים.
בנוסף, 18 אלף הוא הסכום שהקציב טוני להעברת ויטו ג'וניור למוסד. זה גם, כך אומר כריסטופר, בערך הסכום איתו טוני הימר על "מדואו גולד". זה הסכום שמוקצב לילדים. ואם לא מספיקים הקרעים בין הדורות שבסדרה, הרי קיבלנו עוד הבהרה להיווצרותם. האב המרכזי והחשוב מכל מודד גם את הדור הצעיר בדולרים. אז איך ויטו הצעיר לא יביט בו במבט אטום ומנוכר? איך בנו ילמד ממנו להיות איש משפחה, ויגרום לאהובתו להרגיש בטוחה עמו, כשהיא רואה במו עיניה את דמות האב שלו?
"עכשיו תראו:/ לא אמרתי שאני מיליונר/ אבל אמרתי שבזבזתי יותר כסף ממיליונר " יותר מפעם אחת אומרים בפרק הזה על טוני שהוא "עשיר", אבל רק הוא יודע שמצבו מדרדר. "עשיתי את הכיף שלי/ אם מצבי לעולם לא ישתפר יותר/ או הבריאות שלי דועכת ממני/ הו כן אני יורד למטה לאט".
כרמלה רק מתריעה בפניו הלוך ושוב על מצבם הבלתי יציב. אבל הוא מסרב להיות המיליונר שהוא יכול להיות. הן כלכלית והן נפשית. כשהוא אומר לכרמלה "אני מפסיד. אני פאקינג מפסיד עכשיו. יש לי רצף מחורבן", היא עונה "אז הפיתרון שלך הוא לסכן עוד ולהחמיר את המצב". היא הרי צודקת. בדיוק בזמן כל כך קריטי, כשכולם אורבים לו, כשהסוכנים הפדרליים הם כנראה הרע במיעוטו מבין אויביו, הוא מתנהג בפזיזות ילדותית. איך אומר עליו הש: "ככל שהוא מרוויח יותר הוא מבזבז יותר". איך שר וולף: " כי אילו שמרתי את כל הכסף שכבר בזבזתי/ הייתי מיליונר כבר מזמן". ועוד קודם הש גורס: "בלי הנכסים שלו, הייתי אומר, הוא שווה פחות משש". "קרוב לשש" - הסכום שכרמלה מרוויחה ממכירת הבית. דווקא היא מצליחה לעשות את מה שטוני מפסיד, בזמן שהוא כל כך מזלזל בה.
כמו בומרנג
"עשיתי את הכיף שלי" - כשטוני כבר משיג את מאה אלף הדולרים הנזקקים כדי להעביר את משפחת ספטפורה לבית חדש במיין , הוא מחליט להמר עם כל הסכום, ואומר בביטחון" אם אנצח, מארי ספטפורה תקבל נסיעה חינם ועוד קצת". העיקר שטוני יעשה את ה"כיף" שלו. ג'אנקי למופת. הוא מוסיף חיוך מרוצה מעצמו, שמזכיר יותר את ההתנהגות הילדותית של ויטו ג'וניור, שמסוגל לנתץ מציבות בשמחה, מאשר התנהגות של מלך בוגר ואחראי. וטוני כל כך פזיז, שהוא לא מהווה רק טרף מועד לליאוטרדו, אלא גם זוכה אחרי אותו חיוך למבט מפקפק מצדו של כריסטופר שנמצא איתו בחדר.
בסוף השיר מיילל וולף: "בבקשה כתבו לאמא שלי, כתבו לה על המצב שלי/ אמרו לה להתפלל עבורי/ שתסלח לי על חטאי". על חטאיו הצעירים נענש ויטו הקטן מול עיני אימו. אבל החוטאים האמיתיים הם ליאוטרדו, רוצח האב שמתיימר להיות דמות אב לילד, ואיך לא טוני ,שהתנהגותו הפוחזת מונעת ממנו להתמודד עם ויטו ג'וניור. הוא צריך להסביר לילד שיפסיק לעשות שטויות הרסניות, בזמן שזה בדיוק מה שטוני עושה בעצמו, כל הדרך "למטה לאט". במקום להיזכר במרדנותו שלו בצעירותו, טוני זורק לילד קלישאות ומוכיח אטימות מוחלטת למצבו. הוא דואג להעבירו למוסד אלים, ועוד בדרך טראומטית, שוודאי תפצע לתמיד את נפשם של הילד, אימו ואחותו. זבנג וגמרנו, כאילו הוא לא למד שכל הזבנגים שהוא מבצע חוזרים אליו כמו בומרנג.
בסוף הפרק, טרם שובו של השיר ברקע, טוני מנסה לכפר על חטאיו מול הש. אבל מאחר והכל נמדד בכסף, זו גם הנחמה האמיתית היחידה שטוני מסוגל להציע לחברו הוותיק. אחרי שכעס עליו שהוא בכלל רוצה את כספו בחזרה, אחרי שהוציא את השד הגזעני מהארון, קרא לו שיילוק ותיאר אותו בפני מלפי כדג בולע מטבעות, מחזיר טוני להש את כל הסכום שהוא עצמו היה חייב לו. אבל רק אחרי שהאישה של הש מתה. ואם ההרואין של טוני הכסף הוא הדבר היחיד שמנחם אותו, על פי אותו היגיון: אם כואב להש, למה שלא ניתן לו קצת כסף. בעצם את כל הכסף שהוא רצה מלכתחילה. אולי זה יסגור לו את הפצע בלב. אם זה עובד על נשמה טובה כמו טוני, למה שלא יעבוד על יהודי תאב בצע שכמוהו. לא נתפלל עבורו?