שמחה גדולה הלילה

הביקור הראשון שלי בניו יורק היה די מחורבן. בחוץ השתוללה סופה מטורפת, שלימים תכונה "הסופה", וקור בעוצמה שלא הכרתי שחדר לנשמה. לא הלכתי לראות את התאומים, או את האמפייר סטייט בילדינג. לא ביקרתי בוויטני, הגוגנהיים או המומה ואפילו בפיטר לוגר לא אכלתי. מה שכן עשיתי היה להזיז את התחת לרוקפלר סנטר, לאולפני NBC. הרשת הטווסית היתה אז בשיא פריחתה עם "סיינפלד", "חברים" ו-"ER", וחנות המזכרות שלה היתה מפוצצת בתיירים שרצו לוח שנה עם רייצ'ל גרין וכוסות של ד"ר בנטון. אחרי הסיור הדי שגרתי ולא מסעיר בתוך הבניין ניגשה אל הקבוצה בחורה חמודה והציעה לנו להשתתף כקהל בתכנית של קונאן אובריין. "זה לייט נייט די חדש שצובר עכשיו תאוצה" היא הסבירה. רק מעטים – ואני ביניהם - קפצו על ההצעה. היום אני בעיקר זוכר ששאנון דוהרטי היתה האורחת ושהיה נורא מצחיק, אבל גם ארוך ומתיש.

את קונאן כבר הכרתי מהארץ. בערך מהיום הראשון ששודרה התכנית שלו ב-MSNBC (ערוץ 19 בכבלים בתחילת הניינטיז) הייתי פריק שלה. וזה לא שהיא היתה כזו טובה – לפחות לא בהתחלה – אלא מכיוון שאני הייתי משועמם טילים. קונאן הגיע לתכנית אלמוני לגמרי. הוא היה בוגר הרווארד, תסריטאי ב"משפחת סימפסון" ו"סאטרדיי נייט לייב" (בשידורים חוזרים אפשר לראות אותו מככב כניצב בכל מיני מערכונים), שלורן מייקלס, המפיק הכל יכול של "Late Night" (וגם של "ס.נ.ל" ו"30 רוק") האמין בו. היום קל לומר שהמהלך הזה היה מנצח, אבל בזמן אמת הוא היה חתיכת הימור מטורף. דיויד לטרמן עזב את המשבצת אחרי ש-NBC העדיפה על פניו את ג'יי לנו כמחליף של ג'וני קרסון ב"טונייט שואו", וערק ל-CBS. לטרמן היה זה שבצלמו נבראה "Late Night" התכנית ולייט נייט כקונספט. הוא זה שהפך את 00:30 לשעה אטרקטיבית ופרועה שבה מותר לומר את כל מה שלקרסון אסור. בניגוד אליו, או לדנה קארווי שהיה מועמד גם הוא, לקונאן לא היה שום וותק בסטנד-אפ, או בעבודה מול קהל. אבל מייקלס, כמו תמיד, ולמרות תהיות וספקנות של התעשייה כולה, לא טעה.

השנתיים הראשונות היו קשות ולוו באחוזי צפייה נמוכים. הדינאמיקה בין הג'ינג'י עם השיער המטורלל לסיידקיק השמנמן שלו אנדי ריכטר והמערכונים שלקחו את הירושה של לטרמן לקיצוניות לא בדיוק תפסו, אלא שאז – במקביל לנסיקה של לנו שעקף את לטרמן אחרי דשדוש (הרבה בזכות הראיון שלו עם יו גראנט לאחר פרשת המציצה של דיוויין בראון) - משהו התחבר. האמון של מייקלס השתלם ו"לייט נייט", ככל שהתחרפנה יותר ויותר, הצליחה למשוך עוד ועוד קהל ובהתאמה אורחים אטרקטיביים יותר. הקילומטראז' שקונאן צבר עם מפסלי ירקות ומאלפי קנגרואים נתן את אותותיו ביכולות הראיון, האלתור והאינסטינקטים הקומיים שהתחדדו בזכות ההתמדה והתובענות של המשרה.

16 עונות אחרי וקונאן נפרד בשבוע שעבר מצופי "לייט נייט" (תכנית ששודרה ביס ביום שלישי) והתקדם לעבר המשרה הנחשקת ביותר בתוכניות האירוח האמריקאיות – הכסא של ה"טונייט שואו" שניתן לו באצילות על ידי ג'יי לנו (שבסופו של דבר עשה לו קטע די מסריח ולקח את שעת השידור לפניו בצעד שנוי במחלוקת של NBC, שמצדה רחיבה את רצועת ראיונות הלילה על חשבון יצירה עלילתית). השבועיים האחרונים היו חגיגה אחת גדולה בה קונאן יכול היה להתפרע בזמן המועט שנשאר לו בשעות הלילה המאוחרות יותר. הרטרוספקטיבה ש"לייט נייט" ערכה לעצמה בשיתוף הצופים היתה שיעור בקומדיה, מקוריות, אינפנטיליות ותעוזה. כמות הרגעים הקומיים המשובחים שצוות הכותבים הענק ייצר מדי ערב היא בלתי נתפסת. תראו כמה קשה לתוכניות הומור ואירוח מקומיות – גם המושקעות שבהן - לשמור על יציבות וסטנדרטים גבוהים מדי שבוע, ותבינו עד כמה ההישג של קונאן ענק. הוא לקח פורמט טלוויזיוני בעל מטרה יחצנית פרופר והפך אותו – כשהוא לא מפר את החוקים אלא רק מרחיב את הגבולות - לבידור משובח ובלתי מתפשר.

ה"טונייט שואו" תציב את קונאן במעמד ממלכתי יותר, תזמן אליו אורחים עם אגו מנופח יותר ותיאלץ אותו לוותר על מערכונים בסגנון "ערוץ טלוויזיה שמתמחה בסצינות של אברהם לינקולן גומר" (מה לעשות ש"Abraham Lincoln Money Shots Channel" נשמע יותר טוב?);לא יהיו דובים מאוננים ורובוטים סרסוריים ואולי אפילו לא – אלוהים אדירים – טריומף הכלב הקומי המעליב; הוא לא יכול לפלרטט עם רבקה רומיין ולנשק אותה, או לרייר ולגרגר למראה אן האת'וויי. על אף המגבלות הללו, כבר אין לאף אחד ספק שקונאן ייכנס בנינוחות לנעליים של לנו הרכיכה. רק המחשבה על המאבקים של ג'ינג'י לבנוני עם השמש הקליפורנית מעוררים את הדמיון. קונאן, בדומה להאנק מודי (דיויד דוכובני ב"קליפורנייקיישן"), הוא טיפוס מזרח ארצות הבריתי קלאסי, שהפך לחלק בלתי נפרד מניו יורק (למרות שהוא גר בקונטיקט). הוא ישנא את LA וזה יהיה נהדר. אין לי מושג מה יהיה עם "לייט נייט" תחת ידיו של ג'ימי פאלון (אני די פסימי), אבל אני יודע שהלילה שלי מתחיל עכשיו שעה מוקדם יותר עם קונאן אובריין. איזה גבר.