לפעמים קל לשכוח שישראל רק בת 62; כל כך הרבה עבר טעון והווה סוער הצלחנו לייצר, שנדמה כי יכולנו לפרנס עשרות רבות הרבה יותר של קיום. הפער בין המדומיין למתרחש בפועל בולט בעיקר בתחום התרבותי, שהרי ההשפעה העיקרית של היהודים על התרבות בעולם הגיעה בעיקר מהוליווד ומקומץ אנשי תרבות ממוצא יהודי הפזורים בגלות. פה בישראל אנו מטפחים כמה מיתוסים אגדתיים מצומצמים, בקנה מידה שטייטעלי כמעט, בטח במושגים בינלאומיים.
"כל אנשי כסית", הסרט התיעודי של מאיר סוויסה (המחולק לשניים - חלקו הראשון שודר אמש, ראשון, בערוץ 8 שך HOT), יוצא מתוך הפריזמה של בית הקפה כסית ומתחקה אחרי מקום שהיה אבן שואבת לסופרים, משוררים, שחקנים, אמנים ושאר אנשי רוח שעיצבו את הבסיס התרבותי הארצישראלי שממנו אנחנו יונקים ומושפעים עד היום.
במדינה צעירה ויהירה כשלנו, מצמידים בקלות רבה מדי את התואר "מיתולוגי" לכל חושה רקובה שעברו בה שניים וחצי משוררים, והנטייה להתרפקות מתוחזקת בדרך כלל באיזו גאוות יחידה לא מוצדקת שמקדשת גם את הבינוני, אם רק יש לו קילומטראז' ומספיק אוהדים צעקניים.
אבל כסית היה באמת מיתולוגי. המקום קיבץ אליו והוציא מתוכו שכבה עבה ועשירה של התרבות הישראלית מאלכסנדר פן, נתן אלתרמן וחיים גורי, דרך חנה רובינא, שלמה בר שביט ויפה ירקוני ועד אורי זוהר, אריק איינשטיין, שמוליק קראוס ורבים אחרים. הסיבות לכך שכסית הפך בית שני לאמנים ואנשי רוח מתגלות בסרט זה כפרוזאיות ותמימות באופן שובה לב לחלוטין. ובכן, מתברר פשוט כי הדירות היו קטנות, לא היה מזגן, לא היה טלפון, טלוויזיה או פייסבוק, והאמנים ואנשי הרוח היו רעבים ועניים מאוד. כל הנימוקים הראויים כדי למצוא עצמך במקום שבו תוכל לדבר עם אנשים כמוך, ולאכול קצת לחם וחרדל שניתנו בחינם לטובת הדלפונים שביכרו לכתוב שורות על מפיות מאשר ללמוד מדיצינה.
ישראל בכלל, ותל אביב בפרט, היו מעוז של יתומים, תלושים, פליטים; צעירים שהמציאו עצמם מחדש בתור מי שרצו להיות והשאירו מאחוריהם עיי חורבות של פוגרומים, שואות, משפחות משוסעות ועבר ספוג אשמה וכאב. תל אביב היתה אפשרות חדשה, וכסית היה הבית שאיפשר לה לרקום עור וגידים.
הסרט "כל אנשי כסית" עושה צדק עם מושא הסיקור שלו, ומתהלך בעדינות בין הטיפות נמנע מלהיות אוהד מושבע שאהבתו מעוורת אותו, וחושף בזהירות את האינטריגות שניהלו את האירוע המורכב והסוער שהיה קפה כסית. סוויסה עושה חסד אחרון מיוחד עם חצקל איש כסית, האבא של בית הקפה, ובהתאמה גם האבא של האמנים שישבו בו; בלי להדביק לו הרואיקה מיותרת, משרטט סוויסה דמות של איש כבד גוף, לא דברן גדול, שבלי משרד יחסי ציבור צמוד הצליח לעצב את מפעל חייו מתוך אהבה גדולה ונדיבות שלא תשוער. בית הקפה עצמו היה כמעט רק אמתלה. למעשה, חצקל התעניין בבני אדם יותר מאשר בקופה הרושמת. לומר שחצקל איפשר את קיומה של הבוהמה התל אביבית היוצרת נשמע אולי כמו קלישאה, אבל עשרות אמנים יישבעו שאכן כך הדבר.
"כל אנשי כסית" מרגש במיוחד מפני שזהו סרט פרידה פרידה ממרכז תרבותי משפיע, חשוב וסוער, שיש בו דיון פנימי שמפרה את הלוקחים בו חלק ושולח אדוות של יצירה והשראה אל מחוצה לו. "היתה אווירה מיוחדת, הרגשת שייך ליצירה של התרבות העברית" אומר בסרט אורי אבנרי בחיוך מר מתוק, ואפשר להבין גם מבין השורות, שאין כיום מרכז לתרבות העברית, שכבר מזמן לא מדברים כאן במושגים כאלו. הזמרים המקומיים המצליחים שרים באנגלית, האמנים מתפרסמים בביאנלות מעבר לים, ואיש כמעט לא טורח לקנות ספרי שירה עברית.
החצקלים של ימינו לא רושמים בהקפה לאף אחד, ובשביל שאמן ישראלי ינשום יש מישהו שעושה על חשבונו עשרים אחוז דמי ניהול וייצוג. "כל אנשי כסית" הוא לא רק געגוע לבית קפה אחד, ולעיר לבנה אחת, אלא בכלל לתקופה שהובן בה בלי מילים מיותרות שאמנות נוצרת בתוך קהילה שיש בה דיאלוג, גם אם בצעקות, גם אם ספוג אלכוהול. בדיוק בגלל כל הדברים האלו שנעלמו בלי זכר, המילה "מיתולוגי" מעולם לא היתה מוצדקת יותר, ונשאר רק לחכות לחלק השני של "כל אנשי כסית" כדי לצפות בכאב בסופה של פיסת הישראליות הנכחדת הזו.