טום קרוז

"מה מחזיק את המין האנושי בחיים? / העובדה שמיליונים מעונים מידי יום / נחנקים, מוענשים, מושתקים ומדוכאים / המין האנושי נשאר בחיים הודות להברקתו / בשמירת אנושיותו מודחקת / ופעם אחת אתם חייבים לנסות לא לצרוח את העובדות / המין האנושי נשמר בחיים הודות למעשים חייתיים".
(What Keeps Mankind Alive, קורט ווייל וברטולד ברכט, תרגום חופשי ).

מה מחזיק את יצירתו של טום ווייטס בחיים? העובדה שהיא מייצגת כמות מכובדת של אותם מעונים, מושתקים ואינדיבידואליסטים שהחברה האנושית מתייחסת אליהם כמוזרים מדי, מכוערים מדי, מלוכלכים מדי; העובדה שהיא מייצגת אותם עם הלכלוך והאבק המוזיקליים והטקסטואליים, מבלי לנסות לייפות ולשדרג אותם לטובת כלל המין האנושי; העובדה שהיא בנויה על יצרים ומעשים חייתיים, אבל להבדיל מרוב המין האנושי, לא פוגעת באף אחד; והעובדה שווייטס הפך את עצמו לרוח רפאים עוד לפני שמת – הוא כבר דואג לייצג את אלו שלא רואים אותם, אלו שנעלמו, ובכלל זה, איך לא, את רגשותיו שלו, שמועלים שוב על פני הקרקע לטובת היצירה; העובדה שאלו הן דעות סובייקטיביות בלבד, לא משנה את זה שווייטס- היוצר והזמר - חי ובועט לנו בפנים היום לא פחות מבתקופות הראשונות בהן התגלה.

כן, אני יודע, רבים מאוהביו נטשו אותו עם תחילת שנות התשעים, כשהפסיק לחדש והתחיל למחזר, לכאורה, את הרעיונות האוונגרדים החדשניים שהפכו אותו לטום ווייטס של שנות השמונים. ורבים נטשו אותו באייטיז, כשהתחתן עם מי שהפכה לשותפתו האומנותית הצמודה, קת'לין ברנן וסיים את גלגולו המפואר כזמר בארים ג'אזי בסבנטיז, שידע פסנתרים מהורהרים וכלי מיתר ולא הבינו מדוע האדון בוחר בכיוונים מוזיקליים מנוכרים כדי להביע את עצמו.

עם זאת, מעטים מדי שמו לב שבעשור הנוכחי הוציא את וייטס שלושה אלבומי ענק."Blood Money" ו-"אליס" (2002 ) ו-"Real Gone" (2004 ) הם תקליטיו העוצמתיים ביותר מאז "Frank's Wild Years" מ-87'. הם מכילים בהתאמה את הקברט, הג'אז והבלוז + הסאונדים המחוספסים ההם, שיכולים להיווצר רק במרתף של ווייטס. אלוהים יודע מה מסתתר שם. ידוע שהוא אספן כפייתי של פריטים הזויים וישנים, מכלי עבודה ועד כובעים. חבר שראה אותו בהופעה סיפר שעף לו אבק מהחליפה. כשנשאל לאחרונה באתר פיצ'פורק "האם יש לך סאונד אהוב?", הוא ענה: " בייקון, במחבת טיגון. אם אתה מקליט את הסאונד של בייקון במחבת טיגון ומנגן אותו אחורה, זה נשמע כמו החריקות והפצפוצים בהקלטת 1/3 33 ישנה."

ועכשיו, אם כבר אספנות, הוא משחרר את "Orphans", שלשמו התכנסנו, אוסף משולש, שכולל 54 רצועות מעידן האייטיז שלו ועד ימינו, מתוכן כ-30 חדשות יותר. זה בהחלט לא אוסף להיטים ואין טעם לחפש בו עוגנים מוכרים, גם אם ניתן לחלץ מבין ההריסות שהוא החריב על חלק מהקאוורים את "היי הו" מ"שלגיה ושבעת הגמדים" בביצוע אכזרי, שנשמע יותר כאילו הושר ע"י גודזילה, ואת הביצוע המדכא ל"Sea of Love" הקלאסי, שהופיע בסרט באותו שם. "יתומים" אוגר חומרים מאלבומי מחווה, פסקולי סרטים, קאוורים ושיתופי פעולה באלבומים של אחרים ("Dog Door", למשל, שהופיע באלבום של ספארקלהורס), אבל הוא הרבה יותר מניקוי מגירות. העריכה שלו מערבבת בין הישן והחדש בצורה כל כך אורגנית, שללא חוברת הדרכה וידע מוקדם, כמעט לא ניתן לנחש מה הוקלט מתי. באתר של אנטי, חברת התקליטים שלו, כתב ווייטס על קת'לין ועליו: "רצינו ש"Orphans" יהיה כמו תוכנית רדיו בגלים קצרים בה העבר מתערבב עם העתיד, שתכיל דברים שנמצאים על הקרקע, בעולם הזה ובאף עולם, או אולי בעולם הבא". התוצאה העבה מדגימה בדיוק מדוע ווייטס הוא אחד היוצרים הגדולים במאה השנים האחרונות, לפחות. וכשאני אומר "יוצרים" אני לא מתכוון רק לכותב או מלחין. כשווייטס גורס פה את " "The Return of Jacky And Judy ושובר את הלב בבלדת "Danny Says", שניהם של הראמונז, או מבצע טקס אשכבה ל-"Young at Heart", שהיה להיט של פרנק סינטרה ב- 1953, הוא יוצר אותם מחדש, הופך אותם לשלו, מבלי להמעיט מצדו בכבוד המקור. הביצוע לשלאגר הסינטראי נשמע ישן במכוון, אבל אחרי ששומעים את ווייטס עושה אותו, קשה לתאר שמישהו עם גרון צלול יוכל לשיר אותו. זה לא סתם שהוא הצהיר לאחרונה על מיסי אליוט : "אני משוגע עליה". אין קשר להיפ הופ. יש קשר לדרך הראייה של הדברים. לכך שמה שמסודר צריך לבלגן. מה שישר יש לעקם, כי זו הפריזמה שלו לראות את העולם.

"לאסוף את החומרים לתקליט הזה היה כמו לאסוף תרנגולות על החוף", הוא כתב." זה לא כמו שאתה נכנס לכספת ומוציא מה שאתה צריך. רובם אבדו או נקברו מתחת לבית. עבור חלק מההקלטות הייתי צריך לשלם כופר לשרברב ברוסיה". דיסק מספר 1 – "Brawlers" – מתקוטטים, אנשי מדון בתרגום חופשי – מציג את הפן האגרסיבי והנבזי של ווייטס. הוא נוהם ומיילל בו בלחני בלוז, אר'נ'בי ורוקנ'רול קלאסיים, בדרך שקלאסית אך ורק לו. ווייטס מחובר עמוקות לפולקלור אמריקאי, הן לעתיק והן לזה שנוצר בעת שאנחנו מדברים. זה הפולקלור של לדבלי ( בביצוע לבלוז שלו "Aint Goin Down to the Well" בו נדמה שווייטס שר כשאלקטרודות במוסד לחולי נפש מחוברות לראשו) וכן, גם הפולקלור של הראמונז. באיזשהו שלב מתערבבים כבר הסיפורים המודרניים עם אווירת עבודת הפרך על מסילת הרכבת ( 2:19 ). נפרצים הגבולות בין אמת אוטוביוגרפית לשקר , ולא משנה מה זה מה, כשהוא מרכיב שירים כמו שהוא מרכיב. בסאונד של מחסן שכל קירותיו עמוסים כלי עבודה הוא מספר על אסיר שפותח מנעולים עם עצמות דגים ("Fish in the Jailhouse"), נותן גראז' רוקנ'רול מזוהם עם בנו על התופים ("Low Down"), מפרש את הגוספל העממי "Lord I've Been Changed", וחצי צורח את "Bottom of the World", אחת הבלדות המייאשות והיפהפיות בתולדותיו. וגם "Road to Peace" נמצא פה, שיר חדש על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה שיר מפתיע, קליט ועוכר שלווה. הטקסט שלו נע בין משכנע למעצבן, ואף צד לא יוצא בו נקי, כולל ג'ורג' וו בוש.

דיסק 2 – "Bawlers" – היה אמור להיקרא במקור: " סתמו ת'פה ותאכלו את הבלדות שלכם". שירים נוגים ומלנכוליים בלבד, לרוב בליווי פסנתרים נטולי חנופה וגיטרות. אחד אחרי השני יושב ווייטס על בלוטת הדמעות ופשוט נותן להן לזלוג. יש משהו מטלטל בתקליט כזה, שמגיע אחרי החספוס חסר הפשרות של האלבום שלפניו, משהו שמעצים את האפקט, במיוחד כשהוא ממשיך להגיע מאותו גרון הרוג. כולל הביצוע ל"Goodnight Irene" הקלאסי (גם של לדבלי), "The World Keeps Turning" שנכתב לפסקול "פולוק", "Down There By the Train", שנכתב ע"י ווייטס עבור ג'וני קאש, שביצע אותו במקור בראשון בסדרת אלבומי "אמריקן" שלו ועוד רבים אחרים. גם בלי שני הדיסקים שאיתו, "Bawlers" הוא אחד המאסטרפיסים הגדולים בתולדות ווייטס.

שלישי ואחרון – "Bastards" – משירים ניסיוניים יותר ועד קטעי ספוקן וורד, חלקם קודרים וחלקם מבודחים יחסית. אפשר היה לקרוא לו גם בפשטות "ביזאר". באופן טבעי הוא נגיש פחות מהשניים שאיתו. זה לא סותר את הגדולה של רוב קטעיו. "קינג קונג", למשל - ביצוע מפלצתי ולא ייאמן לשיר של דניאל ג'ונסטון, שהופיע באלבום מחווה לאחרון; "נירוונה" – דיבור מצמרר במלותיו של צ'ארלס בוקובסקי ; "On the Road", רית'ם אנ'בלוז ביצתי יחד עם חברי פרימוס למילותיו של ג'ק קרואק , ועוד אחד שלו - בלדת המוות החזקה "Home I'll Never Be". הוא כולל גם את הקאוור ל"What Keeps Mankind Alive", שהופיע במקור באלבום המחווה לקורט ווייל, "Lost in the Stars". הביצוע הזה מאיים ומצמרר גם 21 שנה אחרי ועפ"י גוף היצירה החדש והמשולש של ווייטס ברור שהוא יכל להיות מוקלט כך גם היום. אקסצנטרי, נשמע כמו יצור שחי מתחת לאדמה, אבל בעצם הוא כאן עליה, יחד איתנו. מה מחזיק את המין האנושי בחיים? אוהבי רוחות רפאים עם אבק על הכתפיים, או ליתר דיוק: ממזרים כמו טום ווייטס.

טום ווייטס, "אורפנז (Brawlers, Bawlers & Bastards)" (אנטי)