שירת הברבור

לא כל כך ברור מתי ואיך זה קרה – נראה לי של-Broken Social Scene יש איזושהי אחריות בנושא – שבשנים האחרונות קנדה הפכה למעוז אינדי איכותי, שהנשימות שלו מתחילות להציק לברוקלין בעורף. זה מסביר את העובדות ששבוע שני ברציפות אני מתעסק בהרכבים קנדים (בשבוע שעבר היו אלו Rock Plaza Central, שמסיפור המסגרת של האלבום שלהם אני עדיין מעורער נפשית) ושסוף-סוף גם למדינה שבה הראשים חתוכים לשניים, יש סופר-גרופ משלה.

הלהקה Swan Lake – או "אגם הברבורים" בשבילינו הישראלים – מכילה שלושה חברים שמוכרים לכל מי שהתעניין במוזיקת אינדי בשנים האחרונות: דן בג'ר (Destroyer וניו-פורנגרפרס), ספנסר קרוג (סאנסט ראבדאון ו-Wolf Parade) וקרי מרסר (פרוג אייז). שיתוף הפעולה בניהם לא מפתיע במיוחד – מאז ומעולם הם עבדו ביחד, ניגנו זה באלבומו של זה ושניים מהם, קרוג ומרסר, אפילו היו פעם שותפים לדירה.

בכל זאת, "Beast Moans", אלבום הבכורה של אגם הברבורים שונה מכל העבודות הישנות שלהם. ב-Destroyer, היה ברור שבג'ר מושך בחוטים, כשהוא מביא את את האווירה הקברטית-מטורללת משהו אל עולם הרוק הניסיוני – משהו כמו הפיירי פרנסס, רק מונע בעיקר מגיטרות ועם בחור ששר בקול מוזר של ממזר מאגדות ילדים וסוגד לדייויד בואי. סאנסט ראבדאון היא הבייבי של קרוג, אליה הוא דאג להכניס בעיקר את הכשרון שלו, שיודע לערבב מלודיות, רגש וצלילים צורמים באופן מושלם (היחידים שעושים זאת טוב יותר הם שיו-שיו ודירהוף). ומרסר, הוא התחיל את כל הארט-רוק הקנדי הזה, ערבב לואו-פיי עם היסים חזקים ומכוונים, אולם מעולם לא הגיע לרמת הגימור של השניים האחרים.

כשהם ביחד, אף אחד לא מושך בחוטים יותר מהאחר והם מנסים, בהצלחה מרובה, לשלב את שלושת הסגנונות לכדי ישות שונה, חדשה ומרחפת למדי. בניגוד לאלבומי ארט-רוק אחרים, האבסטרקטיות שנוטפת מ"Beast Moans" לא מאיימת במיוחד – היא נעימה לאוזן לכל האורך, כשהייחוד הוא השכבות האינסופיות שנבנות זו על זו מכלים רבים, טקסטים גבוהי מצח ושירה ייחודית (לשלושתם יש אותו סגנון ונראה אתכם מבדילים בניהם), מבלי שבאמת נוצר איזשהו בלגן.

אני לא רוצה להיסחף – סך הכל לא מדובר במאסטרפיס, אלא באלבום מאוד יפה, שסיכויו להפוך לאלבום השנה שלכם, או אפילו לאלבום החודש, לא מאוד גבוהים. מה שכן, הוא מהווה אבן דרך בעולם הארט-רוק. איתו, אגם הברבורים עושים לז'אנר הזה את מה שאפקס טווין עשה ל-IDM – מכניסים אותו לסלון הפרטי שלכם ומאפשרים לכם ליהנות מהאווירה המכשפת שלו בלי הכנה נפשית מיוחדת. זה גם משהו.

סוון לייק, "Beast Moans" (יבוא, Jagjaguwar)

אלבום שכן יכול להפוך לאלבום החודש שלכם, בקלות אפילו, הוא "Hapless", אלבום הבכורה של מורגן קאריס – גבר חסר אופטימיות בן 31, שגדל בצרפת ובניו-יורק, ופועל תחת השם (קחו אוויר) – Flowers From The Man Who Shot Your Cousin, שזה, למי שמשום מה לא מבין אנגלית, "פרחים מהאיש שירה לך בבן-דוד".

קאריס, בדומה למוריו המוצהרים – סמוג וניק דרייק, לא מעוניין בשום קשר ולו הקלוש ביותר עם שמחה, או במילותיו: "אני לא צוחק / לא מחייך / לא משאיר את העבר מאחורה / לא אוהב את מי שאני / לא מבקש עזרה / לא מנסה לגרום לאהבה להישאר". בכל זאת, הוא מצליח להרים את ראשו גבוה בהרבה מרוב ילדי האימו הבכיינים של ימנו, כשהוא גורם לאומללות הבלתי נשלטת שלו, להיות אמינה לחלוטין.

המוזיקה שלו מינימליסטית ואינטימית למדי – הוא וגיטרה אקוסטית, כשמדי פעם מלווים את האווירה פסנתר, ובאס. לעיתים רחוקות יותר שומעים חליל, צ'לו או קצת שירת רקע. הקול שלו נקי וברור, הטקסטים מצוינים, חושפניים ברמת האבסורד.

כשהוא אוהב, הוא יהיה בוטה בכוונותיו ויגיד משפטים כמו "את אומרת שאני חייב למצוא את מקומי / מקומי הוא בתוכך", וכשהוא רוצה לדחות אהבה ישנה, הוא לא יהיה עדין, ידרוך על הגופה ויכבה עליה סיגריה: "למה את משאירה לי פתקים על הדלת / אני לא אוהב אותך יותר / הדברים שאמרת שאני עושה כל כך טוב / אני עושה את כולם למישהי אחרת".

אך גם בין שני הקצוות הללו, קאריס לא נאבד בחלומות, ונשאר בגבול ההיגיון, מה שמגיע לשיא כשהוא שר "אני אוהב אותך יותר מיום ליום / אך שום דבר לא נמשך לעד". הרציונאליות הכואבת הזו היא מה שגורמת למילים ב-"Hapless" לחדור כל כך עמוק.

ונכון, להיות מדוכא, מדוכדך וכל-כך-מלנכולי-שאפשר-למות זה דבר שכבר כולנו מכירים מכל זווית של יצירה, אך באלבום הזה יש משהו כנה ואמיתי, עד כדי כך שהוא מצדיק את השהייה הקלישאתית לא פחות בבית, כשגשום בחוץ.

פלאוורז פרום דה מן הו שוט יור קאזן, "Hapless" (ווטרהאוס)