הקליאנט תמיד צודק

הקליאנטל (The Clientele) אף פעם לא היתה להקה שנדחפת לכותרות. סביר להניח שהסולן שלה לא יסתבך בסנסציה עולמית עם דוגמנית צמרת, מצלמות אבטחה ומזרקים ושהגיטריסט שלה לא יצליח לשכנע אפילו ילד אחד שרולטת כבישים זה על הפנים. מדובר בלהקה קטנה, צנועה, שאמנם מוציאה המון ריליסים קסומים, אך נועדה להיות איזה משהו משובח שנשאר ברקע, באפלה.

לא, חלילה, כי היא ראויה לאוזנם של יודעי דבר בלבד. המוזיקה של הקליאנטל בנויה על הפופ הסיקסטיזי הזה שכולם אוהבים - יניקה מהביטלס, הביץ' בויז והזומביז היא משהו שאולי ארבעה אנשים בעולם לא יתחברו אליו. המינוריות של הקליאנטל נעוצה בעובדה שהם לא מנסים להרשים אף אחד, לא מעונינים להמציא שום דבר מחדש, וכל מה שבאמת מניע אותם זו האפשרות לחיות בעולם הרטרו הפצפון שלהם, איפה שהאהבה מתחילה ונגמרת כל יום מחדש, השיער תמיד גדל והאווירה פסטורלית למדי.

בכל זאת, פתאום מהללים בלי סוף את האלבום החדש שלהם, "God Save The Clientele". הביקורות משתפכות - פיטצ'פורק, אלו שמתעבים מחזור עצמי יותר מהכל, יצאו מגדרם והכניסו אותו לאיזור ה-"Best New Music" שלהם – וכל בלוגר מצוי ממליץ על השיר היפיפה שפותח את האלבום, "Here Comes The Phantom", כאילו שאין יותר להקות שמופיעות על הקאבר של NME.

וזה לא שהאלבום החדש יוצא דופן משני אלבומי האולפן הקודמים, אסופת האי.פיז המרשימה "Suburban Light", או שלל המיני-ריליסים האחרים של הקליאנטל. הכל פועל על אותו מישור מצוין שמערבב מלודיות מתוקות, אינדי-פופ חלומי, המון ריוורב וטקסטים פשוטים אך חכמים. רק שהפעם, האלבום מגיע בשעה שבה עולם האינדי טובע בשעמום של עצמו – ועד שתבוא הלהקה החדשה הזו שבאמת תחדש משהו, או אפילו תוציא איזו סצנה נשכחת מהמחסן ותשפצר אותה קצת, זה הזמן של הרכבים כמו הקליאנטל לזרוח. לפחות בינתיים יש משהו יפה להאזין לו.

זה בכלל לא משנה שפתאום מרק נברס מלמבצ'ופ הפיק חלק גדול מהשירים (מי שימצא לי פה שיר אחד שלא יכול להשתלב באלבומים האחרים של הקליאנטל יקבל פטרייה צבעונית להשתעשע איתה. מי שימצא משהו שקשור איכשהו לאלטרנטיב-נשוויל-קאנטרי של למבצ'ופ יקבל אספקה של פטריות כאלו לשנה). אפילו התוספת של מל דרייזי ללהקה, על פסתר, כינור וקולות רקע, לא שינתה כהוא זה – לא יעזור, הקליאנטל הם הקליאנטל, והמוזיקה הסמי-מלנכולית שלהם, שמתאימה יותר למנוחה במיטה אחרי שהות בים מאשר לשברון לב, נשארת בשלה.

בעצם, החיסרון היחיד של האלבום הזה הוא גם זה שהיה בכל הריליסים האחרים של הלהקה, חוץ מ-"Strange Geometry" של 2005: אין פה את הבלדה המבריקה והכמעט-מושלמת "Since K Got Over Me" וגם לא מקבילה לה. מצד שני, סינגל כזה כותבים רק פעם בחיים.

אם מצליחים להסתכל הלאה, מגלים שעדיין יש ב-"God Save The Clientele" יופי של שירים – "The Queen Of Seville", שיר הפתיחה שהוזכר למעלה, ו-"Isn't Life Strange" הם הדוגמאות הבולטות ביותר, אך הלב יכול להימעך גם מ-"The Dance Of The Hours" האינסטרומנטלי (והלחשושים שבו) ומ-"The Garden At Night" האנרגטי באופן מוזר. נסו את זה, זה לא שיש משהו יותר טוב לעשות.

הקליאנטל, "God Save The Clientele"
(Merge)

למרות שכבר פיתחתי הנאה מלרדת על ההיצע המוזיקלי השנה, יצא בה אלבום אחד שאני באמת חושב שהוא יצירת מופת. אולי גם הוא לא מתכוון לחדש לנו כלום, אבל אחרי מספר חודשים שאני שומע אותו בלי סוף (ועל כך יכול להעיד הלאסט אף.אם שלי), הוא סוף-סוף פרץ את גבולות הרשת ויצא לחנויות (ומיד רצתי לקנות אותו).

אני מדבר על "No Shouts, No Calls", האלבום החדש של אלקטרליין, רביעיית בנות מברייטון, שרק בימנו מממשות את הפוטנציאל העצום שתמיד היה אפשר למצוא בהן. כמו רבים, גם הן מושפעות מסוניק יות' ווולווט אנדרגראונד, אבל מהזווית הקשה יותר – ג'אמים ארוכים, נגינה אפית חסרת מעצורים והרבה ניסיוניות, שלפעמים עובדת ולעיתים היתה קצת מעייפת.

האלבום הראשון שלהן, "Rock It to the Moon", חשף אותן לעולם לראשונה, כשיצירות אינסטרומנטליות המלאות בקלידים וגיטרות ועמוסות ביומרה, קצת הקשו על החיבור עם הציבור הרחב. שלוש שנים אחרי זה, ב-2004, הן הביאו את הבום עם "The Power Out" – התחילו לשיר להן על המוזיקה, חיברו לעניין מלודיות, והראו שהן הולכות להיות גדולות, בעזרת סינגלים כמו "Birds".

ואז, שנה אחר כך, הן החליטו להתמרד נגד כל מי שהתאהב בשירה שלהן ובפופיות שפתאום יצאה מהן. הן הוציאו את "Axes", אלבום שהוקלט כולו בג'אם סשן רועש, עם מעט מאוד קולות אנושיים, כשרק ההפקה של סטיב אלביני דואגת לסדר הכל למשהו שעדיין איכשהו כיף לשמוע. זה היה מאכזב.

היום, אחרי שהוציאו גם אסופת בי-סיידים מוצלחת (שלדעתי שווה בערכה ל-"The Power Out"), הן חוזרות עם האלבום החדש וה-מ-ע-ו-ל-ה שלהן, שגורם לכל מה שעשו עד היום להישמע כבאלגן מוזיקלי חסר עלילה. השירים מדהימים כולם (ואם אתם מתעקשים על דוגמאות, אז נסו את "Saturday", "Cut & Run" ו-"To The East", אבל הכל הולך), הלחנים כובשים, העיבודים מרשימים, ואתם פשוט חייבים לעצמכם את הדיסק הזה. הוא אולי לא יגלה לכם משהו שלא ידעתם בעבר, אבל הוא יעשה לכם ממש טוב.

אלקטרליין, "No Shouts, No Calls"
(Too Pure)