פי דיזי

"יש עולם מחוץ לגטו ואני רוצה שתראו אותו" אומר דיזי רסקאל בפתיחת האלבום השלישי והחדש שלו, “Maths & English”. המשפט הזה, שטומן בחובו הצהרת כוונות שממומשת באלבום כולו, לא אומר שדיזי השתנה והתחיל להתעניין ברכילות על בית המלוכה – סך הכל, אתה יכול להוציא את הניגר מהבלוק של המועצה אבל אתה לא יכול להוציא את הבלוק של המועצה מהניגר - ואפילו שנייקי הימרו על דיזי והוציאו נעליים על שמו, ושליל' ג'ון הכריז בעבר שהוא רוצה להפיק את הבריטי המלוכלך, רסקאל לא בדיוק פרץ את גבולות השוליים. היתה איזו גמדה חצופה שתפסה לו את הספוט ביבשת החדשה.

אין מה לעשות – האמריקאים לא רצו לייבא סצנה שלמה, אבל הם כן רצו ייצוג לגריים, וכשהולכים על מיתוג של הפכים, בריטית-אישה-לבנה-מטונפת תמיד תנצח את הבריטי, השחור והמטונף: המרחק של ליידי סוברין מסצנת ההיפ-הופ האמריקאית היה גדול יותר, ובתעשייה הזו אקסצנטריות שווה הכל. בסופו של דבר, מלך הגריים הבלתי מעורער נשאר עם המיקרופון ביד, בזמן שהליידי קונה אחוזות ומסתחבקת עם ג'יי-זי. לא נורא, לפחות היא הכניסה לבילבורד כמה קטעים שגרמו לקראנק להישמע כמו ולס חתונות.

רסקאל, כבר בן 23 (זה מרשים, כי אנרגיות כמו שלו לרוב לא עוברות את ה-19) לא שקע בבאסה – הוא לקח עוד שאכטה מהסקאנק, ונכנס לאולפן בכדי להראות "שיש עולם מחוץ לגטו", או במילים אחרות, שהוא מסוגל להיות נגיש, לרכך את הביטים ולהשתלב בפלייליסט של כל מסיבה – בין אם היא בלונדון או בברלי הילס. “Maths & English” הוא אלבום הפופ של רסקאל. עכשיו צריך לתהות האם הוא יכול לתפקד כ"ראפר", כי גריים כמעט ואין באלבום הזה.

וזה חבל, כי אם הסצנה המהוללת הזו אכן גוססת - בבריטניה הגריים לא המריא מעבר לשיא של 2004 - אין ראוי מרסקאל להחיות אותה – הביטים שלו תמיד היו הכי טובים, חדישים ומטורפים. אך כאמור, דיזי לא מציל כלום. אולי לא בא לו, אולי הוא לא מסוגל. “Maths & English” הוא אלבום היפ-הופ לכל דבר – הביטים אולי מזכירים את העבר המחוספס, אבל הנקיון שלהם לא משאיר מקום לבלבול - רסקאל פונה לכל העולם, והוא רחוק מלחדש משהו. אין באלבום קטע אחד שההפקה שלו לא ממוחזרת.

למזלו יש לו את הפלואו הזה, שגורם לו להיות הכי מיוחד שאפשר. יא אללה איזה פלואו. הוא תמיד נשמע כמו איזה ערס עם חיוך ממזרי – אתה לא מבין מילה ממה שהוא אומר (ולא בגלל המבטא, אלא בגלל החיתוך, המהירות והדיקציה), אבל אתה מפחד ממנו פחד מוות. רסקאל יישב טוב על כל ביט שתתנו לו, וזה בכלל לא משנה כמה הוא סתמי – “Sirens”, הסינגל הראשון, הוא חתיכת קשקוש שמלא בגיטרות ניאו-מטאל וסירנות, אבל דיזי גורם לזה לעבור. אפילו “Da Feelin’” עם הפקת הדראםנ'בייס הסליזית של ShyFX, שזוכה ללא ספק בתואר "השיר הכי רע שדיזי רסקאל הוציא אי פעם" מצליח להיות נסבל.

אך לא צריך לבזבז את הזמן על השירים המעפנים האלו – יש באלבום גם כמה קטעים משובחים – בעיקר שיתופי הפעולה. “Where’s Da G’s” עם UGK (סוג של מלכים באנדרגראונד הדרומי של ארה"ב) הוא חיבור כל כך מוזר בתיאוריה, שנשמע טבעי לגמרי בהקלטה – דיבורים על כנופיות, פשע וסמים וכל מה שמאחד ניגרז שחיו על שתי יבשות שונות ותחת אותם משטרים מפלים. השיר הוא כזו הצלחה, שכבר התחלתי לפנטז על שיתוף פעולה עתידי של דיזי עם דווין דה דוד.

גם לילי אלן קופצת לבקר בלהיט פוטנציאלי בשם “Wanna Be” – קטע קייצי ומנענע, שטובע בפופיות של אלן והופך את רסקאל לסוג של שאגי. ואני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אני דווקא בעד – לפחות בשיר הזה. בין שיתופי הפעולה מסתתרת גם אכזבה בשם “Temptation”, בה מתארח אלכס טרנר, הסולן של הארקטיק מאנקיז. כשקוראים את הנתון על העטיפה מתלהבים – בעיקר בגלל שיש בי-סייד מצוין של הארקטיק מאנקיז שבו מתארח דיזי שנקרא “Temptation Greets You Like Your Naughty Friend”, אך כשמאזינים לשיר מגלים שמדובר בסתם שיר עם הפקה חסרת מעוף, ושבפזמון מסומפלת שורה מתוך אותו בי-סייד ישן.

רסקאל מנסה להיות מגוון ולהכניס קצת מהטו-סטפ הבריטי שכמעט ונעלם, ב-“Flex”. הוא גם מוכיח ילדותיות לא מחמיאה ב-“Suck My Dick”, שבהחלט היה צריך להישאר מחוץ לאלבום. ומתיימר להיות עמוק ב-“Excuse Me Please” האיטי. זה לא משהו. נו, בסופו של דבר נשאר לנו הפלואו הייחודי, כמה קטעים טובים ותקווה שבאלבום הבא הוא יחזור לחדש. אבל כפי שכבר כתבתי בעבר זה הקטע של השנה הזו – להיתקע בבינוניות המוזיקלית. זה מתחיל לחרפן, ואני מבטיח לכם שבשבוע הבא אני אשבח משהו עד הסוף. די, זה מתחיל להיות מעצבן.

דיזי רזקל, “Maths and English”
(XL)