סבבה, מחשב

"אנו מתקרבים במהירות לנקודה בה לא תהיה בפנינו ברירה אלא לצלול לתוך חוקי המשחק החדשים של ה"מוזיקה 2.0". מערכת כלכלית חדשה שתתייחס למוזיקה לא כאל מוצר – אלא כאל שירות. המכירה הראשונית תעניק נגישות ורק לאחר מכן עותק ממשי. מערכת כלכלית זו תתבסס על נוכחות תמידית ולא נדירות וחוסר. על אמון ולא על פחד".(ג'רד ליאונרד, סופר, פוטוריסט, אסטרטג ויזם נחשב בתחומי המדיה , במכתב לראשי תעשיית המוזיקה העצמאית בבריטניה)

לא יהיה קשה להסכים כי האלבום החדש של רדיוהד הוא הוכחה שתובנה שיווקית ויישום פשוט חשובים לא פחות מכישרון. כשהם נטולי מחויבות חוזית מכל חברת תקליטים (האחרונה בה היו חתומים הייתה EMI) וללא גורם שלישי מתווך (איי-טיונז, אמאזון מפ3 וכו') נהנים רדיוהד מהאפשרות לגבות ממעריציהם מחיר מינימאלי של עד פני בודד עבור 10 שירים חדשים. כשהם יוצאים מנקודת ההנחה כי רבים יבחרו לשלם סכום גבוה מזה עבור דברי הטובין, ולו בכדי לכבד את הלהקה והמעמד. אחרי הכול, לא כל יום שחקן תרבותי משמעותי כמו רדיוהד מבצע צעד נונשלאנטי שכזה.

ברמה האישית, לא קל לי לפרגן לרדיוהד. להקה מוערכת הרבה מעבר לגבולות הטעם הטוב בעיני ועם מעט מאד השפעה על החיים שלי. ובכל זאת, את האקט הנוכחי הם עשו במינימום סירחון של חשיבות עצמית ומתוך מודעות אמיתית להשלכות שלו על הסביבה בה פועלים.

גם אם לא החלוצים בתחום ההורדות החוקיות, רדיוהד הם כפי הנראה ההרכב ה"גדול" הראשון להתפכח אל תוך המציאות החדשה בעולם המוזיקה. בצעד שהיה נחשב אמיץ עד לפני דקה ורבע, והיום רק מעורר תהיות למה בדיוק כל השאר מחכים, בחרה הלהקה לפתוח ערוץ ישיר עם לקוחותיה (להלן המעריצים) ובמובן מסוים לקחת הרבה רעיונות טובים שנמצאים אתנו מזה זמן מה – דיגיטציה, הורדות חוקיות, מחיר נמוך, ויראליות מובנית - ולצקת אותן לתוך האלמנט המוזיקלי הישן והטוב – אריך הנגן.

אם ליישר את המהלך להגדרה היפה של ליאונרד – רדיוהד מבינים את חשיבות המושג נוכחות מתמדת ונגישה ולא מפחדים להודות שכך או כך האלבום יגיע לסולסיק. עכשיו, כשהפחד מפיראטיות מנוטרל, הם יכולים לפתח עם הקהל שלהם אמון מלא. תחושה שמתחזקת מול ההחלטה שלהם למכור גם מארז מולטימדיה מרשים, למי שמוכן לשלם (40 פאונד).

ההשקעה במוצר האמיתי היא מותרה מתבקשת ממישהו כמו רדיוהד. כהרכב שאוהב את האמירה האומנותית שלו רחבה לא מצופה מהם לפחות. גם המחיר הגבוה משאיר את האספנות/טרחנות/בזבזנות למי שבאמת בקטע.

2 וינילים, 2 דיסקים (אחד עם בונוסים) וחוברת חגיגית יגיעו אליכם בדואר תמורת הסכום הנ"ל ובזמן שהויניל ממשיך להיות המוצר הסקסי שכולם אוהבים לאסוף, יש הרבה היגיון בלהאמין כי אנו חיים את ימיו האחרונים של הדיסק.

המדיה הפופולארית ביותר של שנות ה-80 וה-90 מחרחרת על מדפי חנויות המוזיקה המיושנות, בעצמן כבר מוצג חצי היסטוריוני ועקומת המכירות שלו צונחת מרבעון לרבעון. בארה"ב בלבד היקף מכירות הדיסקים ב-2007 קטן בכמעט 20% מהתקופה המקבילה אשתקד, כשכבר אז החלו הירידות במסחר. הקמעוניות הגדולות מחשבות את קיצן בערכי עלות לכל מטר רבוע ומצמצמות אגפים וכח אדם. אבל מה שהיה בעבר מכת מחץ ליוצרים וז'אנרים פחות רווחיים, הפך עם הזמן ללא רלוונטי. להפך, ככל שמיטיבים לזכור את תפקידן ותפקודן של אותן חנויות גדולות בחיינו, כך קל יותר להיאנח בסיפוק ורווחה. להתראות וירג'ין,HMV וטאוור רקורדס. תמיד נזכור איך פסענו בהתרגשות מהולה בתחושת החמצה בהיכלי השפע שלכן, אבל עוד יותר נזכור איך בפעם הראשונה נפל לנו האסימון על "אאודיו גלאקסי" ו"נאפסטר". כל אלו + נגני מפ3 + טורנטים + DAB וקאסטים = המון המון דיסקים בבית שאף לא מקשיב להם ותופסים שלוש-ארבע מגירות במקרה הטוב, או ים של אבק על מתקן גבוה ומכוער בסלון.

רדיוהד היא מסוג הלהקות שיכולות להרשות לעצמן מערך עצמאי של הפצה אינטרנטית. פעולה שכוללת תחזוקה די פשוטה של אתר מסחר ולו תפקיד אחד – לאפשר קניה והורדה של האלבום. פעולה זו היא שקופה למשתמש הקצה, אבל רוב יצרני המוזיקה - אדרבא הקטנים מבניהם - לא יכנסו להפקה שכזו. שרת מאובטח, שירותי סליקה, יחסי ציבור והפצה בהמשך עדין עולים כסף ולעיתים לא מעט. לכן עבורם חנויות המוזיקה המקוונות ומאות יישומי ההאזנה והקניה שמציפים את הרשתות החברתיות – הן פיתרון נכון יותר ומדויק יותר. כבר היום ניתן לבצע מכירות ורכישות של שירים במבחר הולך וגדל של אתרים דוגמת Last FM ו- imeem מתוך הפלייליסט בעמוד האישי. השיר הופך למידע שהופך לתוכן שמופץ ומומלץ הלאה לתוך המרקם התרבותי של הרשת. אחרי הכול, אין טובה מהמלצת חבר ולרדיוהד יש באמת המון חברים אבל למייספייס יש יותר.