מטען עודף

אם אתם כמוני, גם לכם אין כבר כוח לסאדל קריק ולשטויות שלהם. ברייט אייז הפך לנער פוסטר, ריילו קיילי נטשו מזמן וכל השאר נשארו סתם תיכוניסטים שלנצח יטיילו מתחת לצל הענק של אותו קונור אוברסט – או שתפסיקו להתבכיין או שתתמכרו כבר להרואין ותסיימו עם זה. בכל זאת, הלייבל הזה שפעם כל כך אהבתי, עדיין מצליח להחזיק אותי קצר, בעיקר בגלל טים קאשר – הכותב הנוכחי היחיד בסאדל קריק שעומד בפני עצמו; זה שברגעיו החלשים (יחסית) עומד בראש Cursive ובדקות הבאמת מבריקות שלו יוצר תחת השם The Good Life.

ל-The Good Life היו עד היום שלושה אלבומים. שניים טובים ואחד מדהים שיצא ב-2004 וקיבל את השם הצנוע “Album of the Year”, בו קאשר הוכיח סופית שהוא יודע לספר סיפור ולרגש. עכשיו מגיע אלינו האלבום הרביעי. “Help Wanted Nights” קוראים לו, והוא כנראה היצירה השלמה ביותר של קאשר.

קאשר מודע לעצמו ולסצנה שבה הוא מתקיים. האלבום מתחיל בשורה "הדברים הולכים טוב / אנחנו צריכים לצלם פולארויד / מזכרת / לפני שהרגע ייהרס". הוא יודע שהוא לא יוכל להישאר חיובי לנצח – אחרי הכל, הוא מאומהה, וזה החוק. הוא ממשיך לכתוב על פרידות, על חוסר ביטחון ובגדול, על מערכות יחסים. היום הוא אפילו חד יותר מבעבר, והכל עם חצי חיוך של מישהו שקצת שמח שיש לו בעיות, כי אז יש לו על מה לכתוב.

הרחק מהעגמומיות הידועה של אומהה, בג'קסונוויל, פלורידה, יושבים להם החמישייה הכי חמה באינדי האמריקאי. ההייפ סביב Black Kids הוא בלתי נתפס, בעיקר אם נתייחס לעובדה שעוד אין להם לייבל וכל מה שקיבלנו מהם עד כה זה ארבעה שירים (שמוצעים כולם להורדה חינמית במייספייס שלהם), שמרכיבים חצי מאי-פי דמו שנקרא “Wizard of Ahhhhs”. למיטב ידיעתי, עוד אין אדם בעולם שזכה לשמוע את כל שמונה השירים שאמורים לאכלס את הדמו הזה.

בכל זאת, כל מי שהוא מישהו בתעשייה הזו עזר לבניית ההייפ, והשאיר את האגו מאחור. ה-NME, באקט ייחודי, חיזקו את פיטצ'פורק וזרקו המלצה; העיתונות הכתובה, ובראשה הגארדייאן, החליטה ללכת עם הבלוגים ולשבח, ורדיו ה-FM של ה-BBC בכלל לא התבייש לנגן שירים שרצים חזק בפודקאסטים.

ועל מה הרעש? כנראה שעדיין, למרות שזה לא זר לנפש, כולם צמאים לאינדי-פופ אנרגטי שמכיל ניגודיות בין מילים למוזיקה – כאב של נערים, אנרגיה של נמלים ומלודיות קצביות שיכולות להזיז גם את הזקנה שבדיור המוגן. סביר שזה רק עניין של מזל –Black Kids הם לא היחידים שמשפריצים פופ דחוס ועמוס השפעות, אבל אולי יש כאן יותר מזה; נראה אתכם מוצאים קטע מלהיב יותר מ-“I’m Not Gonna Teach Your Boyfriend How To Dance With You”.

אחת הלהקות שמשפיעות על Black Kids הם The Go! Team, וגם להם יש אלבום חדש ומנצנץ שמפוצץ בכיף והתלהבות נערית. נתחיל בלהגיד שכל להקה שיש בשמה סימן קריאה כבר מקבלת אצלי המון כבוד (זו כנראה אחת הסיבות שממש התאכזבתי מהאלבום האחרון של !!! – זו היתה בושה משולשת!) ונמשיך בווידוי: את האלבום הקודם של The Go! Team לא ממש אהבתי בזמנו, ועכשיו, אחרי שחרשתי על האמא של “Proof of Youth” החדש אני מבין כמה שהייתי אידיוט – מדובר בהרכב גאוני, שעושה כיף בדרכים הכי מגוונות שאפשר ופשוט מפיץ חיוביות לכל כיוון. גם באלבום החדש הם מערבבים Fאנק, היפ-הופ ואינדי-פופ, והם ממש רוצים שתהיו חלק מהמסיבה שלהם. אם תשמעו אותם, לא נראה לי שתהיה לכם ברירה.

מוזר איך מוזיקה אלקטרונית בת פחות מעשור שהיתה שיא החדשנות, יכולה להישמע היום כל כך מיושנת, אפילו יותר מאלבומי רוק בני 40 שנה. קחו למשל את שלל הריליסים של הלייבל Warp – מאמצע שנות התשעים ועד תחילת האלפיים, לא היה דבר שיכל להיחשב מרענן מהם ואילו היום במרחק זמן נשארנו עם סטוקים של שעמום וכמה קלאסיקות שלנצח ירגשו – חלק מהאלבומים של אפקס טווין וכל הריליסים של בורדס אוף קנדה.

בריאן גריינר האמריקאי, שידוע יותר בתור Milieu, סירב להסתכל קדימה והלך אל אותם בורדס אוף קנדה בכדי לקבל השראה לאלבום החדש שלו, “New Drugs for Nuclear Families of the Seventies”. הוא לווה מבורדס אוף קנדה הכל – החל מהצלילים האנלוגים והנאיביים, דרך המלודיות הנעימות שלעיתים נכנסות לדיסטורשן תמים ועד שם האלבום והסטייל של העטיפה. רק תקשיבו לזה ותדמיינו ילדים קטנים רצים על חוף ים בחורף. נשמע לכם משעמם? יכול להיות – אבל אם Warp דיברו אליכם מתישהו, אין לי ספק שתמצאו באלבום הזה כמה קטעים שיעשו לכם טוב.

מאז “YoYoYoYoYo”, מזיז הישבנים הגדול ביותר של שנה שעברה, ספנק רוק נמצאים בכל חור ובשבועות האחרונים נדמה שהם בסביבה אפילו יותר מתמיד, כנראה בגלל שיתוף הכוחות הכי מלוכלך של החודש; פרויקט שמאחד את הפלואו חסר המעצורים והלירקיס הכי מטונפים שידע עולם האינדי עם הביטים של בני בלנקו בן ה-19. השם שנבחר לפרויקט הוא Bangers and Cash, ובעוד יומיים ייצא אי-פי ראשון ששלושה קטעים ממנו כבר נמצאים במייספייס של ספנק רוק.

בדיוק כמו ב-“YoYoYoYoYo”, גם כאן ספנק רוק צוחקים על תרבות הבלינג-בלינג, תוך כדי קטיפת כל הפירות שהתרבות הזו מניבה: אין לי ספק שבמיטה של השניים אפשר למצוא ילדות אינדי עדינות לצד מאמות עם בוטי ענק; שבמכונית שלהם יש זהב על הגלגלים וסרטים של לארס פון טרייר ב-DVD הפנימי. הם מצאו את השילוב המנצח בין האינטליגנציה לסליז, ולנו נשאר רק ליהנות מהבאסים הכבדים, תוך כדי הידיעה שאנחנו בעצם לבנבנים מלומדים.