פרינגלס

אוי אלוהים, הם עשו את זה שוב. “Women as Lovers”, האלבום החדש של שיו שיו, הוא עוד הברקה מרשימה שמצטרפת לקטלוג של הלהקה הכל כך חשובה הזאת. אם כבר פתחתי במסקנה, הרשו לי להדגיש: אני לא מצליח להחליט אם מדובר באלבום מוצלח יותר מ-“Fabulous Muscles” המהפכני של 2004, או ביצירה שלמה יותר מ-“The Air Force” של 2006. אני רק יודע שהגאונות של צמד הבני דודים האלו, ג'יימי סטיוארט וקרלי מקאלרוי, לא יודעת גבולות, ושהיום – אפילו אם לא תראו גרפיטי שלהם על קירות העיר – שיו שיו הם להקת אלטרנטיב ענקית, שהמילה שוליים כבר קטנה עליה.

אפשר לזהות גודל של להקה לפי הצימאון של המעריצים לאלבום חדש ממנה. מי שבקיא בעולם דליפת האלבומים לרשת יודע שאלבום ממוצע מוצא את דרכו לאתרי שיתופי הקבצים כחודש לפני שהוא רואה אור בחנויות. אלבומים לוהטים במיוחד מתחילים לצוץ אפילו קודם לכן, בגרסאות לא סופיות ובאיכויות סאונד נמוכות – לרוב, זה קורה רק באלבומים של ענקי התעשייה, כמו למשל ארקטיק מאנקיז, אמינם, ג'יי-זי, מדונה ומיליונרים אחרים.

אבל, בחודשיים האחרונים, כל יום היה אפשר למצוא במקום אחר גרסה אחרת, כל אחת באיכות גרועה יותר מקודמתה, ל-“Women as Lovers”. כשהאלבום סוף סוף דלף באיכותו המלאה, נכתב עליו בכל בלוג בהתלהבות מטורפת.

מזל טוב להם. בעיקר לסטיוארט, כי נדמה שהוא ממש רצה כבר לקבל את ההערכה הזו. שנה שעברה הוא התייחס לכך, והודיע שהאלבום הבא של שיו שיו יהיה נגיש יותר, עממי בהרבה. אז הוא אמר, אז מה. אני לא חושב שהוא היה מזהה קומוניקטיביות אם היא היתה שוכבת לו על ספת הסלון עם רגליים פתוחות. כלומר, המוזיקה של שיו שיו תמיד היתה עמוסה בפופ – זה בעצם הקטע שלהם – לקחת פופ, לרסק לחתיכות קטנות ולהגיש לנו אותו מעורבב עם מסמרים ועניינים לא מזוהים על צלחת מלוכלכת בחדר חשוך. אבל זה אף פעם לא בכוונה תחילה – קשה לי להאמין שסטיוארט עצמו יודע אם משהו פופי או לא – הוא פשוט כותב שירים.

בגלל זה האלבום החדש לאו דווקא נגיש יותר מהקודם. אמנם, יש קצת יותר בלדות מבדרך כלל – או יותר נכון, יש יותר שירים שמתחילים בגיטרה אקוסטית. אבל הם משתנים שמונים פעם בתוכם, עם כלים שלא אמורים להיות מודעים למצב של דיסטורשן וטקסטים מטרידים כתמיד ("למה שאימא תגיד דברים שכאלו / למה שתוסיף לשון לנשיקת לילה טוב" הוא משפט שנקלט מיד, אבל יש גם דיבור על גופות, פוליטיקה, פלפלים חריפים ומה שבניהם).

מה שכן – בין רגעים נגישים ללא, אין כאן שניה חלשה. הסינגל “I Do What I Want, When I Want", שפותח את האלבום בבום חסר תקדים, הוא גם הלהיט הכי חזק שהיה להם מאז “I Luv the Valley OH” המהולל, וגם שיר שמצטייד בקליפ מבריק שכאילו נעשה הכי בבית, אבל לא; “You Are Pregnant You, You Are Dead” הוא דוגמא מושלמת לפופ המרוסק שדיברתי עליו; ב- “F.T.W”, שיכול להיחשב לבלדה על אמת, זורק סטיוארט את אחד מהטקסטים הכי כאובים שלו; ובגרסת הכיסוי ל-“Under Pressure” הוא משתמש בבחירה ההומוריסטית שבקלאסיקה, בקול המוכר של מייקל גירה, ובסמליות שבכותרת בכדי להודיע שהוא בלחץ, כי כזה הוא, וזה פשוט ככה. הוא הרי לא בסדר, הוא לא היה והוא כנראה גם לא יהיה. אז לפחות הוא ממש קרוב ללהיות כוכב אמיתי. כל מה שהוא צריך לעשות זה להתאבד ואז הוא יהיה שם. על בטוח.

שיו שיו, "Women as Lovers", (קיל רוק סטארז)

אם קצת קשה לכם עם שיו שיו, ובא לך משהו קצת יותר אוורירי ומשוחרר בכדי להרים את הידיים כאילו שלא אכפת לכם בכלל – אני לא אשלח אתכם לאתר אחר עצובים. ממש לא מזמן גיליתי את ג'ורג' פרינגל, ובגלל שנכון לרגע זה היא הדבר הכי כיפי ומקסים בעולם, נראה לי שכדאי שגם אתם תהיו מודעים אליה.

עוד אין לה ממש אלבום, רק כמה סינגלים ודמואים שמסתובבים להם ברשת. היא רק בת 22, מאוקספורד, וכל מה שיש לה בחיים זה לפטופ, לשון מחודדת והמון סטייל. היא התחילה לשחק עם ביטים כבר בגיל 16, ואפילו הרימה גיטרה לאיזו דקה או שתיים מתישהו בתיכון, אבל רק כשאח שלה השמיע לה את “Losing My Edge” של אל סי די סאונדסיסטם, היא החליטה שבא לעשות מוזיקה.

ההפקה שלה די פשוטה – ביט אלקטרוני חמוד ופשוט, עליו היא דופקת ספוקן וורד לבנבן שכזה, במבטא בריטי מקסים. לרגעים זה מזכיר קצת את הסטריטס – בעיקר בגלל המבטא והנושאים היומיומיים, ולעיתים זה קצת דומה ל-Uffie, בלי הזוהמה ואווירת המועדונים. אבל האמת, היא רק לוקחת קצת מכל אלו, ובגדול מצליחה להישמע כמו משהו מיוחד. רק שתוציא אלבום מהר בלי להתמהמה ושלא תישרף לה כמו אותה Uffie, או תעלם לה כמו אחרות שאני כבר לא זוכר את שמן.