* רמי פורטיס - "בוקר של קטיפה" *
מבצעים מקוריים: לי הייזלווד וננסי סינטרה
יצא ב: "סיפורים מהקופסא" 1988
אל תפספס
* סוניק יות '- "סופרסטאר" *
מבצעים מקוריים: הקרפנטרז
יצא ב: If I Were A Carpenter", 1994"
* דבר השופטים *
עם כל הכבוד הענק שקיבל רמי פורטיס בטורניר, כאן מסתיימים שידוריה של הסינדרלה. "בוקר של קטיפה" הוא שיר מצוין עם חיי מדף ארוכים וטובים בפנתאון המוזיקה הישראלית, אבל לא מול מעצמות העל הזרות. ככה שלמרות החיבה הראשונית לאנדרדוג, צדק צריך שייעשה וגם ייכתב: "בוקר של קטיפה" הוא שיר מעולה, אך לא מהווה תחרות אמיתית מול האופן שבו סוניק יות' הצליחו לנסח מחדש את הגבריות ב"סופרסטאר".
בעוד פורטיס מרעים מונוטונית, ת'רסטון מור לוקח צעד אחד אחורה, מביט מבוישות בנעליו, ומנסה לגרום לאהובתו להיזכר. כשפורטיס מאבד עצמו בעולמה הפסיכדלי של פדרה, מור נוכח בחייו של כל מי שזוכר נוסטלגיה מהי, ואיך זה מרגיש כשהיא מתפוצצת לך בפנים. בנוסף, מור משתמש ביכולתו למוטט בכל קאבר שהוא מבצע. הדוגמא האחרונה היא "אני לא שם", שיר הנושא מהביוגרפיה הקולנועית של דילן, שם מור מבטל את ההתנשאות של דילן ונשמע כמו נרקומן מאוהב. פורטיס לעומתו מבצע בהופעות את "חורשת האקליפטוס" באופן מגחיך ולעגני. זה נחמד, אבל אנחנו נשארים עם הרגש.
אל תפספס
* סופט סל "טיינטד לאב" *
מבצעת מקורית: גלוריה ג'ונס
יצא ב: 1981, "Non Stop Erotic Cabaret"
אל תפספס
* פט שופ בויז "Always on my Mind" *
מבצע מקורי: אלביס פרסלי
יצא ב: Introspective", 1989"
אל תפספס
* דבר השופטים *
אז את מי אתה יותר אוהב, את אבא או את אמא? ולמה בגלל התרומה האובייקטיבית של כל אחד מהם לחיים שלך, או הזיכרונות המתעתעים שיוצרים עולם מדומיין ואידיאלי? מי טיפל בך כשהיית חולה, ומי נתן לך כסף לארטיקים?
גם בחצי הגמר הזה אנחנו נשארים עם הרגש ומוותרים על האירוניה. ולא שלהומור היבש של הפט שופ בויז אין מקום, אבל המקום שממנו הם מגיעים לאלביס ומפוצצים את בלדת הגבר המכה והבוגד שלו באמפטמנים ופופרז, אינו זהה לנקודה הרגשית בה נאחזים סופט סל, כאשר הם מקלפים את העיבוד שמסביב לגרעין המוזיקלי של "Tainted Love", ובונים אותו מחדש, בשפה אחרת לגמרי, מבלי לאבד את הרעיון הראשוני שעמד מאחוריו. בעוד אצל הפט שופ בויז הזהות של אלביס כמבצע המקורי של השיר נותרת נוכחת בירכתי הראש, אצל סופט סל המאזין משתחרר לחלוטין משאלת המקור. היינו משחררים כאן איזה משפט מ"האמנות בעידן השעתוק הטכני" של וולטר בנימין, אבל בואו נשאיר את זה לגמר.