אבודים בטוקיו

בגלל שהסטרוקס לא מזיזים את התחת שלהם, לא מקליטים אלבום חדש (בינתיים!), לא מופיעים, מדברים על עתיד משותף רק כשמצמידים להם אקדח לרכה, והכי גרוע, נותנים לאלברט האמונד ג'ונייר – האיש המוכשר שלעולם לא יתקרב לרבע מהמאגניבות של ג'וליין קאזבלנקס – לקפוץ מטקס לטקס ולקבל אהבה מהעיתונות כאילו שהוא באמת אמן סולו העומד בפני עצמו, העולם (ואני איתו) התחיל להסתכל לצדדים, לחפש מחליפים. ולרגע אחד היה נראה ש-Tokyo Police Club יצליחו להיכנס לנעליים הענקיות וספוגות האלכוהול האלו.

אז נכון, ילדים עשירים שיכולים להשתלב בקלות בעלילה של "גוסיפ גירל" הם לא. TPC הם בכלל מקנדה – מקום מוזר כזה שלא ממש מייחס חשיבות לכסף – ואפילו לא נראה לי שיותר מדי דוגמניות עוברות להם בין הסדינים. אבל לאי.פי הראשון שלהם, "A Lesson In Crime" היה את הסאונד הכל-כך נכון והמאוד סטורקסי הזה: אתם יודעים, החספוס המדויק ההוא שכולם משווים ל-Television רק כי לא נעים להם להודות שיש להקה שעושה את מה שמיליון עשו לפניה, ובכל זאת, איכשהו נשמעת הכי עדכנית בעולם.

האי-פי ההוא, שארך כולה 16 דקות ושוחרר לפני שנתיים, יצר הייפ לא קטן והוביל את TPC להופיע בכל חור בארצות הברית, מה שגרם לסאדל קריק – הלייבל המשפחתי והחם שהביא לכם את ברייט אייז, ריילו קיילי, הגוד לייף ואזורי ריי – להחתים אותם ולהוציא להם את האלבום שיהפוך בשבילם את שנת 2008 למאוד מאוד רווחית.

כי האלבום החדש של של TPC, שנקרא "Elephant Shell" הוא בדיוק מה שאוכלוסיית הפסבדו-אלטרנטיב של מעריצי סאדל קריק החדשים מחפשים. הוא כולה 28 דקות, אבל נדמה שישבו עליו 28 חודשים באולפן ובחדר העריכה: שכבות הלכלוך שעיצבו את ריליס הבכורה, וגם את ה-Smith EP שהגיע אחריו, הוסרו בזו אחר זו. הווליום של השירה הוגבר והפזמונים נהיו קליטים יותר. בעצם, מישהו שם הפך את TPC לגרסה הקנדית של דת' קאב פור קיוטי. ולמרות האהבה הענקית שלי לבן גיבארד ולחבריו, מ-TPC ציפיתי למשהו שונה וקצת פחות עגול.

זה לא ש-TPC הפכו פתאום למשהו אחר – הרי לא באמת שמענו מהם מספיק עד האלבום הזה, וכל מי שהיה בטוח כמוני שהם קורצו מחומר אחר, הפליג כנראה קצת רחוק בדמיונו. ויודעים מה, אם מתעלמים מהתקוות ומהציפיות, "Elephant Shell" הוא בכלל לא אלבום רע – יש בו לא מעט להיטים פוטנציאלים, הוא מקפיץ, כיפי ומתאים לכל מסיבת בריכה.

כי למרות שאין כאן אף שיר ענקי כמו "Nature of the Experiment", אפשר להתנחם ב-"In A Cave" או ב-"Your English Is Good"; אם חסרות לכם מחיאות הכפיים של "Citizens of Tomorrow", תמצאו משהו דומה ב-"Tessellate". כמובן, בשביל לא לעבור על אף חוק של אלבומים המותאמים לרדיו, יש כאן בלדה חביבה ("The Harrowing Adventures Of..."), ועל הדרך גם שיר מוכר להפליא – נראה אתכם מקשיבים ל-"Nursey Academy" בלי לחשוב על "Somebody Told Me" של הקילרז. בנוסף, אם תקנו את המהדורה המיוחדת של האלבום, תקבלו רימקסים של הגוד לייף, דנטל, פילד מיוזיק וטום קאמפסינוס! (סימן הקריאה הוא במקור, מדובר בנצר למשפחת Los Campesinos! - ההרכב שהחזיר את ה-Twee לחיים שלנו).

בכנות, הבעיה האמיתית של "Elephant Shell" היא שקשה להאזין לו מבלי לדמיין רבבות ילדים אמריקאיים מהפרברים שקופצים להם מעלה-מטה ולוקחים את המילים של דייב מונקס, הסולן, קצת יותר מדי ברצינות. נכון, גם עם הסטרוקס יש בעיה דומה, אבל לפחות הילדים שרוקדים לצלילי "Last Night" או "Juicebox" מצטיירים לי במוח כתושבי ערים גדולות. וזה, כידוע, הרבה יותר מגניב ונסלח.

טוקיו פוליס קלאב, "Elephant Shell"
(סאדל קריק)

הרמוני קורין הוא גאון. הוא אחראי על התסריטים של סרטי הקאלט "Kids" ו-"Gummo", והוא כנראה אחד מהמוחות המעוותים והמסקרנים ביותר בקולנוע האמריקאי. כבר יותר משמונה שנים שלא ראינו אותו על המסכים (אם מתעלמים מ-"Ken Park" של לארי קלארק, שמבוסס על תסריט של קורין, אך לא היה לו שום חלק בהפקה), ובשניים במאי הוא חוזר עם הסרט "Mister Lonely" - כנראה הפיצ'ר הראשון שלו עם עלילה קונבנציונאלית (הכל יחסי).

ב-"Mister Lonely" קורין מביא לנו את עולמם של כל החקיינים באשר הם: כפיל של מייקל ג'קסון, כפילה של מרלין מונרו וכן הלאה (ראו את הטריילר המבטיח בכדי להבין יותר). לפסקול של הסרט, בחר קורין במישהו שגם תמיד חלם להיות מישהו אחר – לא מכור לסמים, לא שבור לב, לא הנמסיס המובס של ריצ'רד אשקרפוט – ג'יי. ספייסמן, האיש שנולד בשם ג'ייסון פירס וידוע גם כאחד משני הבולטים בלהקה המיתולוגית ספייסמן 3, ובתור האיש שסוחב לגמרי על גבו את ספיריטולייזד.

לספייסמן הצטרפה הלהקה הותיקה Sun City Girls וביחד הם יצרו פסקול פסטורלי, עדין, נוגה והכי לא הרמוני קורין שיש (תקשיבו לבלק-מטאל המפחיד שעוטף את "Gummo" או לפסקול הסכיזופרני של "קידס" שמערבב את דניאל ג'ונסטון עם דור ההיפ-הופ ונראה אתכם מתווכחים). עזבו את כל הבומבסטיות שעוטפת את היצירות הישנות של ג'ייסון פירס, תזכרו רק בהרגשת החום שמעורבב בכאב וברחמים שהוא תמיד מעביר, ותהיו בערך במקום שהפסקול הזה רוצה שתהיו בו.

זהו ריליס קטן, אינטימי ומרגש שלא יעיף לכם את הפיאה ורק יזכיר לכם שניים מהדברים הכי טובים שייקרו בשבועות הקרובים: היציאה של "Mister Lonely" לאקרנים וההוצאה של האלבום החדש של ספיריטולייזד, "Songs In A&E", שלפי שמיעות אינטרנט לא רשמיות, עושה רושם כאלבום מרגש עד מוות. בינתיים, כאמור, צריך להסתפק בפסקול.

ג'יי ספייסמן וסאן סיטי גירלס, "Mister Lonely - Music From A Film By Harmony Korine"
(דראג סיטי)