זה באמת אלבום גדול. גדול ברמה שכלל איני בטוח שאני מסוגל להכיל אותו. גדול כמו ש-"BloodSugarSexMagik", "Doolittle", "Sign O' the Times", "Gentleman" או "Funeral" הם אלבומים גדולים; שיא שהוא כה בלתי נתפס בזמן אמת למרות שהוא בסך הכל התפתחות אבולוציונית כמעט מתבקשת; התפתחות שלא חזינו וההבנה שלה ההכרה בה הופכת להלם עם האקורד הראשון. כי יש את החיפושים הנואשים שלנו אחרי גיבורים - חיפושים בהם אנו מכניסים את מחסנית הסופרלטיבים הכפויים לאוטומט - ויש את טי וי און דה רדיו; יש מצוינות שעושה את הרונדל הקבוע שלה בנגן ונזנחת לתוך תיקייה בצוותא עם עוד מצוינים כמותה, ויש את "Dear Science" שנמצא שם כדי להישאר.
זה באמת אלבום מרגש. מרגש לראות איך כל החלקיקים המיקרוסקופיים שמרכיבים את המוזיקה של טי.וי און דה רדיו מסתדרים במקום; איך כל אחד מהאלמנטים שקיים שם - סול, Fאנק, בלוז, אפרוביט אלקטרוניקה ורוק - חי בשלום עם זה שלידו, זז הצידה בתזמון המדויק שקבע לו דיויד אנדרו סטיק, מבצע את תפקידו ומחכה לרגע שלו לעבור לחזית; איך ההרמוניות הגוספליות, חטיבת כלי הנשיפה של אנטיבלאס, השימוש בכלי הקשת והגיטרות החורקות; המתח בין שני הסולנים, טונדה אדבימפ וקיפ מלון (כמו זה בין דייב גאהן ומרטין גור, רק עם פיגמנטים), המקצבים הפאנקיים הרב שכבתיים, שמורכבים ממכונות ותופים חיים; והטקסטים על אהבה, מוות, תקוות ומה שביניהם, יוצרים שלם שמתורגם לא רק לסגנון ייחודי חסר פשרות, אלא גם מתחבר לכתיבת שירים מרגשת. בדומה ל"Sound of Silver" של LCD סאונדסיסטם מהשנה שעברה, יש כאן חיבור נדיר בין סגנון ותוכן; בין מי שהוא גם פורץ ומתווה דרך מתוך אמירה ואמונה גם יחד וגם בעל כשרון מלודי והבנה פופית.
אלבום השנה?
יש כאן הגשמה מלאה של החזון שנפרש בחידוש ל"Mr Grieves" של הפיקסיז, מתוך האי.פי של "Staring at the Sun". זה היה הרגע שהגדיר בעיני את המהות של טי.וי און דה רדיו להקת נשמה שחורה שמפרקת לגורמים את קודש הקודשים של הרוק האלטרנטיבי מתוך אהבה גדולה וגורמת לנו להקשיב לו אחרת. וזה בדיוק מה ש"Dear Science" עושה. רק טוב יותר. הבעיה היא שהעומס הזה, שמציף אותך בכל צליל באלבום הזה, עלול גם להכביד, כמו כדור אקסטזי שמוציא ממך יותר מדי תחושות, רגשות ומחשבות בבת אחת. כמו אקסטזי, גם האלבום יכול להותיר אותך מותש בסופו של תהליך.
זה באמת אלבום כמעט מושלם. כמעט מושלם כי אין כאן אף שיר שהייתי מוותר עליו, גם לא על "Dancing Choose", שנדמה שנמצא שם רק כאילו כדי להוכיח שטי.וי און דה רדיו היא עדיין להקת רוק (למרות שהיא לא. היא הרבה יותר מזה). "Halfway Home" הוא פתיחה שכולה הצהרת כוונות יומרנית; מעין אקספוזיציה לכל מה שעתיד להתרחש כאן ב-50 הדקות הקרובות, רק על ספידים. "Crying", "Golden Age" ו-"DLZ" הם שיבוטים של Fאנק כמו שפרינס, גרג דולי וג'יימי לידל תופסים אותו, "Love Dog" ו-"Stork and Owl" הם שירי אהבה, עדינים מיוסרים ופוגעים ו-"Family Tree" הוא הרגע של האלבום; הוא מזכיר בטוהר שלו את גראנדדי (וכפי שציין יואב בריל בטיים אאוט גם את ארקייד פייר). ואני מוכן לשים כסף שהוא יהיה שיר השנה של הקצה. ועדיין, למרות שהוא ללא ספק האלבום הטוב ביותר של טי.וי און דה רדיו, חסר ב"Dear Science" שיר אחד אלמותי כדי להפוך למושלם באמת; שיר שהוא מעבר לתמהיל הקיים; שיר שאולי היה פוגע במרקם העדין של יחסי הגומלין בין כל השירים כאן שעושים את "Dear Science" למה שהוא; שיר אחד כמו "Dreams" או "Staring at the Sun", שניקח איתנו הלאה, גם הרבה אחרי שהשנה הזו תיגמר וטי.וי און דה רדיו יהיו מה שיישאר בסופה. אלבום השנה? מצטער, זה עדיין "Third" של פורטיסהד.
