נידוי במקור

ציפיתי לתחקיר ערוץ 10, ולשווא. עפר שלח ורביב דרוקר הצטרפו לצהבת הצדקנית וללינץ' התקשורתי, כאילו חזקת החפות היא ערך מיושן של מפא"יניקים שלא מבינים עניין.

הכל התחיל כשבקמפיין מתוזמן הופץ לפני כשבועיים פוסט שכתבה אשכר אלדן כהן, עם הכותרת "אונס" וסיפור מעשה בן 20 שנה. שם ה"אנס" לא הוזכר, כך שלא יכול היה להתגונן מבלי לחשוף את עצמו ולהודות שהוא מזהה את עצמו בתיאור. הקריאה האינטרנטית לנשים להצטרף ולהתלונן התחלפה מהר מאוד בקריאה לחרם בסגנון חרדי ובשמחה לאיד שקשה היה לחזות בה. זה מהלך שאמור להפחיד את כולנו.

האשמה נוראית ללא צורך נראה לעין בביסוס היא דבר שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו, אם בגלל התאהבות שנכזבה, שטיפת מוח או סכסוך שכנים חסר מעצורים. מישהו יעלה פוסט לאוויר עם תיאור מלעיג ומזהה, אולי בגלל ביזוי נושן, עלבון ותיק, שאיפת נקם קיומית המלובה על ידי אחוות נשים מדומיינת מהזן המחזיק ידיים במעגלים, והופ - נמצא את עצמנו בעיצומו של מחול שדים מסתחרר. ממש הליך נאות.

אווירת הטרור ששרתה בבלוגוספירה ובפייסבוק לא איפשרה שום שאלה ספקנית. בניסיון לברר מדוע תיאור המעשה נחשב אונס, מאחר שאין כל תיאור של סירוב מצד אלדן-כהן, נעניתי ש"גם באונס בשמרת לא היתה אמירת לא". ממש השוואה לעניין. הניסיון לברר מדוע הבלוגוספירה ופייסבוק כן והמשטרה לא, נענה בתשובה "לעתים מאבק סולידרי פמיניסטי יכול ליצור יתר הצלחה במאבק בתוקפן מאשר תלות ברשויות החוק. ויותר מכך, חשוב שלא נתלה את הסוגיה של היות האלימות המינית באשרור של הרשויות". נכון, עדיף האשרור של "המקור", שבמקום לזרות אור, שפך עוד קצת שמן למדורת ההבלים בשמחה לא מוסתרת, בצדקנות איומה ובהטפה לערכי משפחה במסווה של נאורות.

כפמיניסטית, תפיסת העולם של שמרנות פשטנית ונוחה להזדעזע מפחידה אותי יותר מ"ההטרדה המילולית" שיוחסה ללאור בסופו של התחקיר (תוך הקפדה על ההבדל בינה לבין הטרדה "פיזית ממש", כאילו כבר ידעו שלח ודרוקר שאין כאן קייס).

מעבר לרדיפה האישית אחרי מה שלאור עשה או לא עשה לפני עשרים או תשע שנים (התחקיר לא תרם שום עובדה מוצקה לעניין, אגב) מפחידה אותי יותר מכל המנטרה של מנהלות הקמפיין ושל התחקירנית נסלי ברדה, לפיה "משטרה היא לא הערוץ היחיד" הנאמרת בחטף חסר אחריות. "מי שניסה לשכנע קורבן עבירת מין להתלונן במשטרה, יודע במה מדובר", כתב דרוקר בבלוג שלו למחרת התכנית. "לשכנע מוטרדת/מותקפת להתראיין, זה כמעט בלתי אפשרי. משטרה? אפילו לא בצחוק. לחכות לביהמ"ש ולמשטרה, זה בדיוק המתכון לחסינות עבור עברייני מין ותעודת ביטוח למטרידים סדרתיים להמשיך להטריד", הוסיף כשהוא קובר סופית כל צורך להמשיך ולנסות לשכנע נשים לפנות לרשויות, תוך שהוא יוצר פרדוקס: שהרי אם אין מתלוננות, מנין הוא יודע שצריך לחכות למשטרה ולביהמ"ש עד בוש? במקום לנרמל את מעמד האשה דרך עידוד נשים לנצל את זכותן האזרחית המינימלית, מציעים להן רייטינג כתחליף, צדק טלויזיוני מהיר.

מילא הסתירות הפנימיות בסיפור של אלדן כהן. על זה יקפצו הבילי מוסקונה-לרמניות המתוקות מנשוא ויגידו שזהו הטשטוש הפוסט-טראומטי (ובכל זאת שווה לשאול אם הוחלפו בינה לבין לאור מספרי טלפון או לא, אם היו הגיגים נינוחים על ספרות אחרי המעשה או לא – שאלות שלחוקרת משטרה רגישה היה המנדט לשאלן אי אז). ובוודאי שמקובלים החורים בזיכרון האירוע, שככל הנראה היה מגעיל במיוחד. אלא שגם בשאר הסיפורים מתקיימת ההנחה הגורפת והמוטעית לפיה כל מוטרדת ומותקפת, קלה כחמורה, מייד משותקת עד כדי ביטול הרצון העצמאי במשך 20 שנה ויותר (שיתוק פוסט-טראומטי שמאפשר לה לשפוך את סיפורה במרכז לנפגעות תקיפה מינית, בבלוג ובתקשורת ארצית בלבד).

מעל הכל, התחקיר מטשטש בין התנהגות גועלית לבין אחריות פלילית וכינון חוסר האמון בין ציבור הנשים למשטרה ולבית המשפט. שלח ודרוקר גם לא שכחו ליירט את מעוזי ההומניות כמעוזי צביעות, רק משום שלא התחילו בעצמם לינץ' משלהם כבר לפני 30 שנה. איזה תינוק הם שפכו עם המים העכורים? את האפשרות להיות אדם לא נעים, לא נחמד, נון-קונפורמיסט, מיזנטרופ, תמהוני, קצר רוח, חסר סבלנות, מטורלל, "טיפוס", חריג, שלא מחזיק מנחמדות ערך עליון, אליטיסט, גס רוח ואפילו את האפשרות להיות איש שמאל נערץ – הם התנהגו כאילו כל זה מפריע להם אישית, לא סתם לא יאה אלא ממש פלילי בישראל 2010. וכן, יש צער מיוחד כשנתפש איש רוח בקלקלתו. מה הבושה בזה?

להם זה גרם עונג מיוחד, שהשכיח מהם כמה שאלות מתבקשות, שנורא חיכיתי להן: האם במשך 30 שנה לא נמצאה אף אישה חזקה שהתייצבה מולו, או שמא בחר מראש את החוליות החלשות? ואיך זה שכל המפוחדות, הנתונות למרות והמצויות בסכנה לא הזדקקו להגנת המשטרה באמצעות חקירה באזהרה, צו הרחקה או ממש מעצר? מדוע לא ביקשו לעצמן את ההכרה בעוול ואת הסיפוק שבחקר האמת? איך זה שלא היה להן אכפת מאחיותיהן המשועבדות, אבל עכשיו פתאום שולהבה האכפתיות?

כמי שמעוניינת לקדם החמרת עונשים על עבירות מין ועבירות שנאת נשים חשוב לי שהאזורים האלה לא יישארו באפרוריותם, שהקו בין מפגש מיני לא רומנטי ולפיכך מבאס לבין אלימות מינית יימתח היטב. זה אמור להגן על כולנו, כי כולנו לא תמיד מתנהגים יפה.

אלא שמוסרנות הנו נו נו לגבר החרמן, ההתייפייפות הויקטוריאנית המנופחת עד פרודיה ("הזדיינת?" הזדעקה הגר להב בפלצות), הפרזת הקושי בדיבוב הסיפור שאינה מצליחה להסתיר את ההנאה העצומה המופקת ממנו, היו תמצית הפורנו-העצמה-נשית.

אונס אינו רק תחושת ביזוי ואימה, אלא גם קטגוריה משפטית, שלא אמורה להיות אפשרות חד-צדדית להכריז עליה באופן פרטי, אפילו אם את אישה. אמנם הליך של הגשת תלונה, תצהירים, עימות, חקירה נגדית, התמודדות עם פסק דין לא מספק, הוא לעיתים קשים מנשוא. אבל אם זקנים שהוכו במהלך שוד או ניצולי שואה מתגברים ומוסרים עדות מתוך הכרה בחשיבות העניין ומתוך רדיפת צדק, אפשר לצפות גם מנשים בגירות להצליח לעשות כך, כחלק מלקיחת האחריות על חייהן, על חיי זולתן, וכחלק מהחזרת השליטה העצמית והשפיות שאחרי האימה. אם הן במצב רעוע מכדי לעשות כן, לבי איתן. אני רק מבקשת שלא יזיקו לכולנו עם לינץ' יבבני בתקשורת.

בפוסט אחרית-דבר של אלדן-כהן, היא כבר הכוהנת הגדולה של אחוות הנשים: "אני קוראת לכל מי שנפגעה, ומסוגלת לכך, לצאת ולספר. אתן יודעות, הרי יש תוקף שם בחוץ, ומקומו לא שם...". ברטוריקה קיטשית מדוקלמת, היא מבטיחה ש"אתן לא לבד". 20 שנה היא הפקירה אותי למלתעותיו של הטורף כביכול, ועכשיו, כשלשיטתה ולשמחתה מתברר שאולי טרוף טורפו עשרות נשים על ידו, היא לא מרגישה שום אחריות לזה. ועוד רוצה להיות אחותי.