לפני יותר מ-30 שנה, ב-1978, יצאה המהדורה הראשונה של ספר הילדים הנצחי של יונתן גפן, "הכבש השישה עשר". עם צאתו, הולחנו ועובדו השירים להצגה ומהר מאוד הפכו לאחד מאבני היסוד של התרבות הישראלית, תופסים מקום של כבוד בקנון של ספרות הילדים. כעבור 15 שנים הודפסה גרסה שנייה של הספר, עם איורים של יעל ליאור, עדכניים וחדשניים יותר מאלו של נית קליש, שעבד על המהדורה הראשונה ביחד עם הצלמת אלונה איינשטיין.
החודש יצאה מהדורה שלישית של השירים האלמותיים והנוסטלגיים של גפן, כאשר על מלאכת האיור הופקד הפעם דוד פולונסקי. פולונסקי, שאייר כבר תשעה ספרי ילדים ישראליים וזכה פעמיים בפרס מוזיאון ישראל לאיור, מוכר בעיקר בשל עבודתו הייחודית והנוגעת ללב בסרטו עטור השבחים של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר". אבל כאשר יצא ספרו של גפן בפעם הראשונה, היה פולונסקי ילד קטן ברוסיה וכפתור הנוסטלגיה שעליו לוחצים השירים בקרב רוב בני דורו ממוקם אצלו במקום מעט אחר.
"הגעתי לארץ בגיל 8, ב-1981, ואני זוכר שמהר מאוד שמעתי את השירים ברדיו, כך שהכרתי אותם מולחנים ופחות מהספר עצמו," הוא מספר בשיחה שנערכה עם וואלה! תרבות לרגל יציאתה של המהדורה החדשה של "הכבש השישה עשר". "אבל אני זוכר שגם אז שמתי לב לישראליות שנבעה מהשירים. הם היו המהות של ילד ישראלי, וכשהתחלתי לעבוד על הפרויקט, זה אחד הדברים שניסיתי לשמר באיור את הקנוניות של הספר בתרבות הישראלית".
"יחד עם זאת," ממשיך פולונסקי, בעודו מעלעל בספר ומתענג על הצבעוניות הייחודית של כל עמוד ועמוד, "יכול להיות שעצם העובדה שבאתי מתרבות אחרת גרמה לי לערבב בין תרבויות איור שונות ולא להיצמד אך ורק לתרבות האיור הישראלית, שגם לה יש קנון מאד ברור ומודרניסטי".
"דווקא בגלל העושר של השירים והמקום המרכזי והמבוסס שלהם בתרבות הישראלית", הוא מסביר, "הרשתי לעצמי להניח מאחור את כל מה שנעשה עד עכשיו ולהתחיל מחדש. לא התעסקתי עם מה שקודמיי עשו. ישנה פשטות, ישירות ובהירות באיורים של ספרי הילדים הישראליים הקנוניים כמו אלה של אריה נבון, רות צרפתי, אורה איתן ועוד. המאיירים הגדולים יצאו מתוך ערכים אסתטיים מודרניסטיים. לכן, חיפשתי גם אני דרך שתהווה מחווה לעולם החזותי של איורים פשוטים והלכתי עם זה רחוק ככל שיכולתי. הפשטות הזו קשה לי, כיוון שבאופיי אני כבד ומדויק, ועבדתי מאוד קשה כדי להיות קליל. בהתחלה זה לא הרגיש שזה שלי בכלל, אבל בנקודה מסוימת הבנתי שאי אפשר לזייף קלילות והתחלתי בתהליך של איורים טיפה יותר מובחנים ומטופלים, מה שיותר טבעי לי".
"כשעבדתי, שיחקתי כל הזמן בין נוסטלגיה לבין משהו רלוונטי", מוסיף פולונסקי ומפרט . "זה משחק מאוד עדין בין לכבד את הזיכרונות של אנשים רבים לבין התייחסות לשפה ויזואלית עכשווית, אבל ניסיתי גם להימנע מלטבוע בביצה דביקה של נוסטלגיה."
פולונסקי עבד על הספר יותר משנה. בהתחלה הוא נפגש עם יונתן גפן. "דיברנו בגדול ולא על השירים או על האיורים באופן ספציפי", הוא מגלה. "ליונתן יש את יתרון הזמן והניסיון, ולכן הוא סומך על העובדה שהשירים יחזיקו ויעמדו בפני עצמם". לאחר מכן, פולונסקי התחיל לעבור על השירים, לשמוע אותם, להכיר אותם טוב יותר ולהרגיש איזה דימוי ויזואלי יתחבר אליהם. תהליך "הבישול" הוא שגזל את רוב הזמן ואילו האיורים עצמם לקחו כחודשיים כאשר כל יום הוא צייר איור אחד במחברת שלו, העלה אותו למחשב, צבע אותו ומחק את כל הקווים המיותרים.
"אבל זו לא אמנות," הוא מבהיר. "איור זה מתן צורה, ציור של משהו שכבר קיים בעולם כרעיון מילולי ואילו אמנות זה משהו שאי אפשר לתמצת אותו להגדרה מילולית. זו הגדרה מעט מעורפלת, אולי ההבדל הוא קצת יותר ציני עבור איור אתה יודע כמה תרוויח עליו לפני שאתה מאייר אותו, ואילו באמנות לא תדע כמה היצירה שווה עד אחרי שציירת אותה. בכל מקרה, אני לא אמן באמנות אתה צריך להשאיר מקום פתוח, זה מנוגד לאופי שלי. אני אוהב לסגור קצוות".
"כשציירתי ניסיתי להיות כמה שיותר קונקרטי, ולצייר אנשים שאני מכיר, או לפחות כאלו שנראים כאילו אפשר היה להכיר אותם. למשל בשיר 'ריח של שוקולד' נמצאים השוטר אזולאי ויוסף שילוח והאיור של המלך בשיר 'המלך שלא ידע לבכות' מתכתב עם תקופת הבארוק אך הצבעים שלו מתאימים יותר לאיורים במוסף השבת של עיתון ישראלי. גם ב'הסיפור על האיש הירוק' נראה כאילו הצייר מגריט קפץ לתוך נוף ישראלי. אני יכול לדבר על כל איור וכל שיר ולהצביע על הייחוד שלו כיוון שכל כך נהניתי מהשירים והעבודה עליהם". יחד עם זאת, כשהוא נשאל איזה איור הוא הכי אוהב, פולונסקי מצביע מהר מאד על האיור הראשון בספר: האיור לשיר 'איך שיר נולד'. הסיבה, הוא מסביר היא ש"הוא הוליד את הקו האמנותי של הספר כולו". "אבל", הוא מיד מוסיף, "אני אוהב גם את 'הילדה הכי יפה בגן', פשוט כי היא יפה".
אחרי 12 שנים של עבודה כמאייר והתנסויות בודדות באנימציה, פולונסקי קופץ בימים אלה למים בלתי מוכרים בתור הארט דירקטור בסרטו החדש של פולמן, "כנס העתידנים". הסרט מבוסס על ספרו של סטניסלב לם, אחד מגדולי סופרי המדע בדיוני, וחלקו באנימציה וחלקו מצולם.
"היה לי הרבה מזל כאיש יוצר. כישרון זה נחמד וזה חשוב, אבל זה לא מספיק. גם ניסיון זה חשוב כי זה עוזר לך להיות ממוקד יותר. לא תכננתי אף מהלך בקריירה שלי וקשה לי לזקוף לכישרון שלי קרדיט, למרות שזה קשור לזה. זה בעיקר עניין של פתיחות: לראות שכשמגיע משהו מעניין ולקפוץ עליו. אפשר לסכם את זה כחצי מזל, חצי שכל, חצי כישרון. בסך הכל, זה אחד וחצי. אחד זה לא מספיק".