"פרשווטר" - קומדיה מאת וירג'יניה וולף

ב-1923 כתבה וירג'יניה וולף את המחזה הראשון והאחרון שלה, 'פרשווטר', קומדיה בת שלוש מערכות. בינואר 1935 ש?כתבה וולף את הגרסא הגולמית שכתבה תריסר שנים קודם לכן – ו'פרשווטר' הומחז לראשונה ובפעם היחידה בחייה של המחברת, בסטודיו של אחותה, הציירת ונסה בל, בפני חברי 'קבוצת בלומסברי' וחבר מרעים. ארבעים ושמונה שנים מאוחר יותר, בהתכנסות צנועה באוניברסיטת ניו-יורק, הוצג 'פרשווטר' בשנית (אם כי באופן מאולתר למדי) בידי הטריו הבלתי-אפשרי שכלל את המחזאי הרומני-צרפתי אז'ן יונסקו, את הסופרת היהודייה נטלי סארוט ואת הסופר והבמאי הצרפתי אלן רוב גרייה.

במשך עשרים ושמונה שנים, החל ביום פטירתה של וולף ב-1941, ועד למות בעלה, הסופר והמו"ל לאונרד וולף ב-1969, היה 'פרשווטר' בחזקת נעדר, זיכרון עמום וקצר שנשאו עימם שמונים האורחים שנכחו באותו ערב של ינואר 1935 בסטודיו של ונסה בל. מספר שנים בטרם הלך לאונרד וולף לעולמו, ניסה הוא לאתר את כתב היד המקורי, אולם, חיפושיו בהררי הניירת של אשתו המנוחה העלו חרס, והאבדה, על שתי גרסאותיה, אותרה ב-1969 בביתם של הזוג מעט לאחר מותו וראתה אור ב-1976Harcourt) Publishers).

עלילת המחזה מתרחשת בבית דימבולה לודג', שבכפר הבריטי הציורי פרשווטר, שבקצה חלקו המערבי של האי וייט שבתעלת למאנש. זהו ביתה של ג'וליה מרגרט קאמרון הצלמת הוויקטוריאנית הנודעת ודודתה מדרגה שנייה של וירג'יניה וולף.
וולף, מביאה ב'פרשווטר' את רשמיה מן הדמויות הססגוניות שהקיפו את דודתה – וכן, תמונה סאטירית, חדה ומפוכחת של הלך הרוח התרבותי והחברתי, כפי שזה שרר באליטה הרוחנית של התקופה הויקטוריאנית.

התרגום העברי באדיבות יהודה ויזן והוצאת עמדה.

מרת ק' - ג'וליה מרגרט קאמרון
(Cameron‏ Julia Margaret, 1815-1879), צלמת בריטית ידועה מן התקופה הוויקטוריאנית, ילידת כלכותה, הודו. אחת הצלמות המשפיעות ביותר בתולדות הצילום. אשתו של צ'ארלס היי קאמרון.

מר ק' - צ'ארלס היי קאמרון
(1881-1795 ,Charles Hay Cameron), משפטן ואיש רוח בריטי. בעלה של ג'וליה מרגרט קאמרון.

ווטס - ג'ורג' פרדריק ווטס
,(1904-1817 ,George Frederic Watts) צייר ופסל אנגלי, מחשובי הציירים בתקופה הויקטוריאנית. בעלה של אלן טרי.

אלן - אלן (נל) טרי
Ellen Terry), ,(1928-1847שחקנית בריטית ידועה. אשתו של ג'ורג' פרדריק ווטס.

טניסון - אלפרד טניסון
(Alfred Tennyson, 1809-1892), משורר בריטי, מגדולי המשוררים של התקופה הוויקטוריאנית ומשורר החצר של המלכה ויקטוריה. טניסון התגורר באחוזת פרינגפורד שבפאתי פרשווטר, לא הרחק מבית דימבולה לודג'.

המלכה – ויקטוריה
(Victoria, 1819-1901), מלכת הממלכה המאוחדת וקיסרית הודו הראשונה. תקופת שלטונה נקראת על שמה - התקופה הוויקטוריאנית. לאחר מות בעלה, העתיקה ויקטוריה את מקום מושבה לאי וייט.

מארי - משרתת
ג'ון קרייג - לוטננט בצי המלכותי

(דמותה של מארי המשרתת ודמותו של לוטננט ג'ון קרייג, שלא כיתר דמויות המחזה, הינן, כפי הנראה, פרי דמיונה של המחברת)

אני רוצה להודות בהזדמנות זאת למיכל סגל, שהשקיעה שעות רבות, עברה על התרגום, עקרה כמה שגיאות והעירה כמה וכמה הערות מאירות. כמו כן, לרונן סוניס שהיה שותף מלא לתרגומם של רבים מפסוקי שירת טניסון המופיעים במחזה. וכן, לסבינה מסג ולנעים שטיין כהן.

- יהודה ויזן

מרת ק' / מר ק' / ווטס / טניסון / מארי / אלן


סטודיו. מרת קאמרון חופפת את ראשו של מר קאמרון. אלן טרי על כס הדוגמנית, מדגמנת לווטס עבור 'צניעות כורעת לרגליו של ממון' .


מרת ק': שב בשקט, צ'ארלס, שב בשקט! סבון בעיניך? הבל. מים במורד גבך? הס! ודאי תוכל לשאת קמצוץ של אי-נוחות בעבור האמנות!

מר ק': פעם שישית בשמונה חודשים! פעם שישית בשמונה חודשים! בכל פעם שאנחנו יוצאים להודו ג'וליה חופפת את ראשי. ועדיין, אנו לעולם לא באמת יוצאים להודו. לפעמים אני חושב שלעולם לא נצא להודו.

מרת ק': הבלים, צ'ארלס. שלוט בעצמך, צ'ארלס. זכור את שאמר עליך אלפרד טניסון: פילוסוף שזקנו טובל באור-ירח. מנקה-ארובות שזקנו טובל בפיח.

מר ק': אה, לו רק יכולנו ללכת להודו. לא מתרחצים בהודו. שם הזק?נים לבנים, שכן, הירח לעולם זורח, על הנעורים, על האמת, בהודו. וכאן אנחנו מתבטלים, מבזבזים את חיינו העלובים תחת לפיתתה המצומקת של-

[מרת ק' חופפת נמרצות]

ווטס [מביט סביב]: אומץ, ידידי הוותיק. אומץ. הרב ביותר לרם ביותר , קאמרון. זכור זאת תמיד. [לאלן] אל תזוזי, אלן. לא לנשום. אני נאבק בבוהנו האדירה של ממון. מזה שישה חודשים אני נאבק. היא עדיין איננה מושלמת. אבל אני אומר לעצמי, הרב ביותר לרם ביותר. אל תזוזי.

[נכנס טניסון]

טניסון: בן-האדם אין-לו מקום להניח את-ראשו!

מרת ק': גם בפרינגפורד מתרחצים היום, אלפרד?

טניסון: עשרים צעירים כבדי-ראש מקלרקנוול נמצאים בחלקת השיחים; שישה פרופסורים אמריקאים נמצאים בבית הקיץ; השירותים תפוסים בידי חוג השירה של נשות אוהיו. בן-האדם אין-לו מקום להניח את-ראשו!

מר ק': שחרר את ראשך מענייני ההווה. חפש את האמת במקום בו האמת נחבאת. לך בעקבות הרצון הנצחי של זוהר הרפאים. אה, אל תמשכי לי בזקן! [גב' ק משחררת אותו]. השבח לאל! בשתיים ושלושים אנחנו יוצאים להודו. [מרת ק' פונה מהם וניגשת לחלון].

טניסון: על דברתי! מה אתם סחים, האומנם אתם הולכים?

מרת ק' [סוחטת את הספוג שלה]: כן, אלפרד. בשתיים ושלושים אנו יוצאים להודו – כלומר, זאת במידה שארונות המתים הגיעו. [מרת ק' נותנת את הספוג למארי] קחי את הספוג שלי, ילדה; עכשיו, לכי וראי אם הגיעו ארונות המתים.

מארי: אם הגיעו ארונות המתים! הלא זה הרוזן מדדלי שהגיע. הוא ממתין לי במטבח. הוא איננו מראה משובב נפש, אך הוא עדיף עשרות מונים, על פני ארונות מתים.

מרת ק': איננו יכולים לצאת להודו ללא ארונות המתים שלנו. שמונה פעמים כבר הזמנתי את ארונות המתים, וכבר שמונה פעמים שארונות המתים לא הגיעו. אך ללא ארון המתים שלה, ג'וליה קאמרון לא תצא להודו. חשוב, אלפרד.
כשנשכב מתים תחת לצלב הדרומי, ראשי ינוח על שירך האלמותי 'In Memoriam' ושירך 'מו?ד' ינוח על לוח ליבי. הבט, הצייד מנצנץ בשמי הדרום. ניחוחם של עצי-הצבעוני נישא בעד החלון הפתוח. את הדממה שוברות רק יפחותיו של בעלי ויללתו האקראית של נמר מתבודד. ואז, מה זאת – איזה שיקוץ נתפס במבטי? נמלה, אלפרד, נמלה לבנה. הן מתקדמות ברבבות מן הג'ונגל. אלפרד, הן זוללות את 'מוד'!

טניסון: ישמרני האל! זוללות את 'מוד'? הנמלים הלבנות! כ??יבש?תי האחת! זאת האמת. אינכם יכולים לנסוע להודו ללא ארונות המתים שלכם. וכיצד אקריא לכם את 'מוד' לכשתהיו בהודו? בכל זאת – מה השעה? שתיים עשרה ורבע? כבר הקראתי את זה בפחות. הבה נתחיל.

מה שונא אנוכי את הגיא שמעבר לחורש
ששפתיו הנושקות לשדה מוכתמות בסבך-שיח אדום
צלעותיו של הרכס נוטפות אימת-דם חרישית
וא?כו? תשיב רק: "מוות" על כל שאלה, ותידום.

כי שם, בבור המחריד נמצאה זה מכבר הגופה
של זה שנתן לי חיים – הו, אבא! הו, אלוהים!

מרת ק': זאת בדיוק הגישה שאני מבקשת! אל תזוז, אלפרד אל תמצמץ בעיניך. צ'ארלס אתה יושב על העדשה שלי. קום.

[מרת ק' מתקינה את החצובה שלה. טניסון ממשיך לקרוא את 'מוד']

אלן [מותחת את זרועותיה]: הו, סניור, אפשר כבר לרדת? נתקשיתי כולי.

ווטס: נתקשית, אלן? הרי שמרת על התנוחה הזאת רק ארבע שעות הבוקר.

אלן: רק ארבע שעות! זה מרגיש כמו מאות שנים. בכל אופן אני נוקשה להחריד. גם אשמח מאוד לעשות אמבט. זהו בוקר נפלא. הדבורים על החוחים. [אלן יורדת בקרטוע מכס הדוגמנית ומתמתחת].

ווטס: עשית ארבע שעות בשירות האמנות, אלן, וכבר את עייפה. עשיתי שבעים ושבע שנים בשירות האמנות ואני עוד טרם עייפתי.

אלן: אלוהים, הו, לור'!

ווטס: אם את מוכרחה להשתמש בביטוי הוולגארי הזה, אלן, בבקשה השמיעי גם את ה-ד' שבסוף.

אלן [עומדת לצד טניסון]: הו לורד, לורד, לורד!

טניסון: אני עדיין לא לורד, עלמה; אך מי יודע? זה מונח בידיה של המלכה, לעת עתה, נוחי בין ידיי.

[אלן מתיישבת על ברכיו של טניסון]

מרת ק': תמונה נוספת! תמונה טובה יותר! שירה בדמותו של אלפרד טניסון מעריצה את המוזה.

אלן: אבל אני צניעות, גברת קאמרון; הסניור אמר כך. אני צניעות כורעת לרגליו של ממון, או לפחות הייתי לפני עשר דקות.

מרת ק': כן. אבל עכשיו את המוזה. אך למוזה מוכרחות להיות כנפיים. [מרת ק' נוברת באופן תזזיתי בתיבה. היא משליכה על הרצפה פרטי לבוש שונים] מגבות, סדינים, פיג'מות, מכנסיים, שמלות ערב, כתפיות – כתפיות אך לא כנפיים. כתפיות אך לא כנפיים. איזו סאטירה על החיים המודרניים! כתפיות אך לא כנפיים! [מרת ק' ניגשת לדלת וצועקת:] כנפיים! כנפיים! כנפיים! מה את אומרת, מארי. אין כנפיים? אז תהרגי את תרנגול ההודו! [מרת ק' מדשדשת בין הבגדים. יוצאת]

טניסון [לאלן]: את נערה יפה עד מאוד, אלן!

אלן: ואתה משורר גדול עד מאוד, מר טניסון.

טניסון: האם ראית אי-פעם עור של משורר? [הוא מפשיל את שרוולו ומראה לה את זרועו]

אלן: כמו עלה קמל של ורד!

טניסון: אה, אך את צריכה לראות אותי אצלי באמבט! יש לי ירכיים עשויות בהט!

אלן: לעיתים אני חושבת, מר טניסון, שאתה ער לדברים יותר מכולם.

טניסון [מנשק אותה]: אני ער ליופי על כל צורותיו. זהו תפקידי כמשורר החצר.

אלן: אמור לי, מר טניסון, האם אי-פעם קטפת רקפות במשעול?

טניסון: מאה פעמים.
אלן: והאם גברת טניסון קפצה אי-פעם מעל לראשך רכובה על סוס?

טניסון: שאמילי תקפוץ? שאמילי תקפוץ? היא שכבה על הספה שלה במשך חמישים שנה ואהיה מופתע, לא, אהיה נדהם, אם היא אי-פעם שוב תקום.

אלן: אז אני מניחה שמעולם לא היית מאוהב. איש מעולם לא קפץ מעל לראשך ושמט ורד לבן לידך ודהר הלאה?

טניסון: האלאם מעולם לא דהר. הוא לא היטיב לשבת על גב הסוס. באופן יוצא דופן, היו חיי נטולי ריגושי אהבהבים מן הסוג שתיארת. ספרי לי עוד.

אלן: ובכן, אתה מבין, מר טניסון, הלכתי במשעול באותו היום וקטפתי רקפות כאשר –

מרת ק' [חוזרת]: הנה כנפי ההודו.

אלן: הו, גברת קאמרון, הרגת את תרנגול ההודו? ואני כל כך חיבבתי את הציפור הזאת.

מרת ק': תרנגול ההודו שמח, אלן. תרנגול ההודו הפך לחלק בלתי-נפרד מאמנותי הנצחית. עכשיו, אלן. טפסי על הכסא הזה. פרשי את זרועותיך. הביטי מעלה – אלפרד, גם אתה – מעלה!

טניסון: לחיי נל!

ווטס: אינני מסכים לגמרי עם הקומפוזיציה של היצירה הזאת, ג'וליה.

מרת ק': הרב ביותר לרם ביותר, סניור. עכשיו, אל תזוזו. רק לחמש עשרה דקות.

מר ק' [מביט בקופיף קטן]: החיים הם חלום.

טניסון: רטוב למדי, צ'ארלס.

מר ק': כל הדברים בהם יש חומר נדמים לי נטולי ממשות. מה אלו? [הוא מרים את הכתפיות] כתפיות. שלשלאות שאוזקות אותנו לגלגל החיים. מה אלו? [הוא מרים את המכנסיים] מכנסיים. עלי תאנה המחפים על האמת. מה היא אמת? אור-ירח. היכן הירח לנצח זורח? הודו. בוא קופיף שלי, נלך לנו להודו. נלך לנו להודו, ארץ חלומותינו. [הוא ניגש לחלון. שריקה נשמעת בגן].
אלן: אני גומרת! אני באה! [היא קופצת מטה ונחפזת אל מחוץ לחדר].

מרת ק': היא הרסה את התמונה שלי!

טניסון: התמונה גם שלי.

מרת ק': הילדה משוגעת. נסתלקה דעתה. למה לה ללכת לרחוץ כשהיא יכולה לדגמן בעבורי?

טניסון [פותח את 'מוד' ומתחיל לקרוא]: ובכן:
בואי אל הגן, מוד,
עטלף הליל, כבר נסק
בואי אל הגן, מוד,
אני כאן לבדי בכניסה -

ווטס: אלפרד, אמור לי. האם שירתך מבוססת על עובדה?

טניסון: בוודאי. לעולם איני מתאר חרצית מבלי שהנחתיה קודם תחת מיקרוסקופ. הקשב:
כי רגליה דרכו במרעה
והותירו חרציות סמוקות

מדוע אמרתי "סמוקות"? משום שזאת עובדה-

מר ק': נדמה היה לי שראיתי דרך החלון, חולף זה עתה, דבר שרבים יכנוהו עובדה. עובדה במכנסים; עובדה בפאות לחיים; עובדה נאה, כדרכן של עובדות. איש צעיר, אם להיצמד לעובדות.

מרת ק': איש צעיר! בדיוק מה שרציתי. איש צעיר עם ירכיים אציליות, רעמה נשגבת ועיני זהב. [היא ניגשת לחלון וקוראת החוצה:] איש צעיר! איש צעיר! אני רוצה שתבוא ותדגמן לי עבור "סר אייזומבראס צולח את הנהר" . [היא יוצאת. חמור נוער. היא שבה לחדר] זה לא גבר. זה חמור. ובכל זאת, עבור האמן האמיתי עובדה אחת דומה למדי לאחרת. עובדה היא עובדה; אמנות היא אמנות; חמור הוא חמור. [היא מביטה מהחלון] אל תזוז, חמור. חשוב, חמור, שאתה נושא את כריסטופר הקדוש על גבך. הבט מעלה, חמור. הטה מבטך לגן-עדן, עמוד בשקט ואל תזוז, הנה! אני אומרת לחמור, הבט מעלה. והחמור מביט מטה. החמור אוכל ברקנים במדשאה!

טניסון: כן, היה חמור ארור אחד, שהילל את בראונינג באותו היום. בראונינג, האמן לי. אבל אני שואל, האם בראונינג יכול היה לכתוב:
המיית היונים באילנות קדמונים,
ה?מהומן של דבורים אין-מ?ניין.
או את זאת, אולי השורה הנפלאה ביותר בשפה –
הקיכלי הרך צף על המדשאה? [החמור נוער] חמורים בדימבולה! אווזים בפרינגפורד!
בן-האדם אין-לו מקום להניח את-ראשו!

[ווטס מתקדם למרכז באיטיות]

ווטס: שבחים לארכיטקט הכל-יכול, תחת ההשגחה העליונה, בוהנו של ממון, עד כמה שאפשר, הושלמה, כן, הושלמה. [הוא פונה אליהם בהתלהבות]. אה, ידידיי היקרים ופועלים שותפים למענה של אמת שהיא יופי, יופי שהוא אמת, לאחר חודשים של עבודה, חודשים של עבודה קשה, בוהנו האדירה של ממון הושלמה. התפללתי ועבדתי; עבדתי והתפללתי; ועד כמה שאפשר, תחת ההשגחה העליונה, בוהנו של ממון הושלמה.

טניסון: לעיתים נדמה לי, ווטס, כי הבוהן איננה האיבר החשוב ביותר בגוף האדם.

ווטס [מזנק ממקומו ואוחז שוב בפל?טה שלו]: הנה נשמע קולו של האמן האמיתי! אתה צודק, אלפרד. השבת אותי מהתרוממות הרוח הרגעית. הזכרת לי, כי גם אם הצלחתי, עד כמה שאפשר, עם הבוהן האדירה, טרם פתרתי את בעיית המלבוש. [הוא ניגש לציור ולוקח עימו מאלשטוק (מקל ציירים)]. זוהי אכן בעיה קשה מיסודה. שכן, בטיפולי במלבוש אני מבקש להביע שני רעיונות חשובים אך סותרים לחלוטין. ראשית, אני מבקש להעביר למתבונן את הרעיון כי צניעות לעד מצועפת; ושנית, שצניעות לחלוטין עירומה. במשך זמן רב הרהרתי באבדה. סוף כל סוף התנסיתי בפתרון. אני עוטף אותה בחומר לבן ומעודן הנראה כצעיף; אך אם תבחן אותו בקפידה, ניתן לראות כי הוא מכיל אין-ספור כוכבים. זה הוא, בקצרה, שביל החלב. אתה שואל אותי מדוע? אומר לך. אם תיוועץ במיתולוגיה של המצרים הקדמונים, תגלה כי שביל החלב סימל את - תן לי לראות, מה הוא סימל - [הוא פותח את הספר שלו].

מרת ק': תן לי לראות. הזמן זז. עכשיו תן לי לחשוב. מה ארצה לקחת למסע?

מר ק': אמונה, תקווה ואהבה .

מרת ק': כן ואת שיריו של סר הנרי טיילור ; והמון מו?ר. ותמונות לתת למלחים.

טניסון: ותריסר או שניים בקבוקי יין פורט.

ווטס: אימה! אימה! הונו אותי באופן האכזרי ביותר! הקשיבו [הוא קורא]: "שביל החלב נתפס בידי הקדמונים כסמל הפוריות האוניברסאלי. הוא סימל את השרצות הדגים, את אין-ספור צאצאיו של הים, ואת הפוריות של מיטת הכלולות". אימה! הו אימה! אני שחייתי תמיד בעבור הרב ביותר לרם ביותר, גרמתי ל?צניעות לסמל את פוריותם של דגים!

מר ק': ידידי הזקן והמסכן. דגים. דגים. דגים.

-מסך-

נל / ג'ון


המחטים (כינוי לשרשרת של שלושה סלעי קירטון (סוג של אבן גיר) משוננים, אשר ראשם מבצבץ מעל לפני הים בסמוך לחופיו של האי וייט - י.ו.).

אלן טרי וג'ון קרייג יושבים בבגדי רחצה על המחטים.

ג'ון: ובכן, הנה אנחנו!

נל: הו, כמה נפלא זה, לשבת על סלע באמצע הים!

ג'ון: באמצע הים?

נל: כן, זה ים. אתה הוא האיש הצעיר שקפץ מעל למדשאה רכוב על סוס אדום?

ג'ון: אני הוא. האם את האישה הצעירה שקטפה רקפות במשעול?

נל: אני היא.

ג'ון: לור', איזה קטע!

נל: הו, אסור שסניור ישמע אותך אומר את זה – ואם כבר, בבקשה תבטא גם את הד' שבסוף.

ג'ון: הד' לדיראון! מי זה סניור?

נל: מיהו סניור? הו, הוא טיציאן המודרני .

ג'ון: טיציאן?

נל: כן, טיציאן, טיציאן, טיציאן.

ג'ון: מתעטשת? אני מקווה שלא התקררת!

נל: לא, הרגשתי שמימית. חמה כצ?נים – יושבת כאן בשמש. אינך מסוגל להעלות על הדעת עד כמה קר זה לדגמן את צניעות בצעיף.

ג'ון: לדגמן את צניעות בצעיף? ל?מה לעזאזל את מתכוונת?

נל: ובכן, אני נשואה לאמן דגול. ואם את נשואה לאמן דגול, אז את מדגמנת את צניעות בצעיף.

ג'ון: נשואה? את אישה נשואה? את? האם היה זה בעלך, האדון הזק?ן בעל הזק?ן הלבן?

נל: הו, לכולם בדימבולה יש זקן לבן. אך אם התכוונת לשאול האם אני נשואה לאדון הזקן בעל הזקן הלבן מהמדשאה, אז כן, כמובן שכן. הנה טבעת הנישואין שלי. [היא מסירה אותה]. בטבעת זאת נישאתי. בגוף זה נסגדתי. אינך נשוי גם כן?

ג'ון: אני נשוי? אני רק בן עשרים ושתים. אני לוטננט בצי המלכותי. זאת הספינה שלי שם. אינך רואה אותה?

[נל מסתכלת]

נל: זאת? זאת ספינה אמיתית. היא איננה מסוג הספינות ששוקעות במצולות על כל יקירינו.

ג'ון: ילדתי היקרה. אינני יודע על מה את מדברת. כמובן שזאת ספינה אמיתית. 'דוכס הברזל'. שלושים ושניים תותחים. קפטן אנדרו האטץ'. שמי קרייג. לוטננט ג'ון קרייג מן הצי של הוד מלכותה.

נל: ושמי הוא גברת ג'ורג' פרדריק ווטס.

ג'ון: אך האם אין לך שם אחר?

נל: הו, המון! לפעמים אני צניעות. לפעמים אני שירה. לפעמים אני טהרה. לפעמים, בעיקר לפני ארוחת הבוקר, אני פשוט נל.

ג'ון: אני לגמרי מעדיף את נל.

נל: ובכן, זהו ביש-מזל, כיוון שהיום אני צניעות. צניעות כורעת לרגליו של ממון. רק בוהנו האדירה של ממון לא הושלמה, וכך ירדתי; ואז שמעתי שריקה. אוי לי, אני מניחה שאני מופקרת ושפלה. כולם אומרים כמה גאה עלי להיות. לחשוב שאהיה תלויה בגלריית 'טייט' לנצח נצחים – איזה כבוד לאישה צעירה שכמותי! אלא – האין זה נורא – אני אוהבת לשחות.

ג'ון: ולשבת על סלע, נל?

נל: ובכן, זה עדיף על כס הדוגמנית הנורא. גברת קאמרון הרגה היום את התרנגול. למוזה מוכרחות להיות כנפיים, אתה מבין. אבל אינך יכול לדמיין עד כמה הן מדגדגות.

ג'ון: על מה לעזאזל את מדברת? מי זאת גברת קאמרון?

נל: גברת קאמרון היא הצלמת; ומר קאמרון הוא הפילוסוף; ומר טניסון הוא המשורר; וסניור הוא האמן. והיופי הוא אמת; אמת יופי; זה כל מה שאנחנו יודעים וכל שעלינו לשאול. היי טובה, עלמתי, את החוכמה לחפ?צים השאירי . הו, והרב ביותר לרם ביותר, לרגע שכחתי את זה.

ג'ון: זה גרוע יותר מלתפוס את השמש בעדשת המשקפת. האם זה האי וייט? או אולי זה אי-הכלבים – המקום אליו מגיעים כלבים שוטים .

נל: עצי התפוח פורחים כאן בכל ימות השנה; הזמירים מזמרים כל הלילה.

ג'ון: הקשיבי, אלן, בואי נדבר רגע בהיגיון. האם אי-פעם היית מאוהבת?

נל: מאוהבת? האם אינני נשואה?

ג'ון: הו, אך האם כך. [הוא מנשק אותה]

נל: לא בדיוק כך. [הוא מנשק אותה שוב] אבל אני די מחבבת את זה. כמובן שזאת בטח טעות.

ג'ון: טעות? [הוא מנשק אותה] מה טעות בזה?

נל: זה גורם לי לחשוב מחשבות איומות. אני לא חושבת שאעז לספר לך. אתה מבין, זה גורם לי לחשוב על אומצות-בקר; בירה; עמידה תחת מטרייה בגשם; המתנה בכניסה לתיאטרון; התקהלות; ערמונים חמים; אומניבוסים – כל הדברים עליהם חלמתי תמיד. ואז, סניור נוחר. ואני קמה וניגשת לחלון הרחב. והירח זורח. והדבורים על החוחים. והטל על המדשאה. והזמירים מיואשים.

ג'ון: שוד ושבר! השם ישמור נפשי! הייתי באזורים הטרופיים, אך מימיי לא ראיתי דבר שכזה. עכשיו תקשיבי, נל. יש לי משהו לומר לך – עניין רגיש ביותר. אינני מסוג האנשים שנחפזים להחליט. הבטתי בך היטב, כשקפצתי מעל למשעול. ושעה שנחתתי בשדה הלפת אמרתי לעצמי, זאת הבחורה בשבילי. ואינני מסוג האנשים שעושים דברים בחופזה. הביטי. [הוא מוציא שעון] בואי נהיה נשואים בשתיים וחצי.

נל: נשואים? איפה נגור?

ג'ון: בבלומסברי.

נל: יש שם עצי-תפוח?

ג'ון: אף לא אחד.

נל: זמירים?

ג'ון: מעולם לא שמעתי זמיר בבלומסברי. מילת כבוד של קצין.

נל: מה בדבר ציור? האם צבעת אי-פעם במכחול?

ג'ון: רק את האמבט, אדום, לבן וכחול, ציפיתי במט מתוצרת 'אמייל אספינל'.
נל: אבל ממה נחיה?

ג'ון: ובכן, לחם וחמאה. נקניק ודג מלוח.

נל: ללא דבורים. ללא עצי תפוח. ללא זמירים. נקניק ודג מלוח. ג'ון זה גן-עדן!

ג'ון: אם כך זה סגור. שתיים ושלושים בדיוק!

נל: הו, אבל מה עם זה? [היא מסירה את טבעת הנישואין שלה].

ג'ון: האם האדון הזקן בעל הזקן הלבן באמת נתן לך את זה?

נל: כן, חפרו אותה החוצה מתוך הקבר. של ביאטריצ'ה. לא, של לאורה!.
גבירת מקדש הר העורב נתנה לו אותה על גג האקרופוליס עם שחר. היא מסמלת, תן לי לראות, מה טבעת הנישואין הזאת מסמלת? בטבעת זאת נישאתי; במכחול זה, סגדו לי – היא מסמלת את נישואיו של סניור לאמנותו.

ג'ון: הוא חי בביגמיה. חשבתי כך! יש משהו מסריח בדגיגון הזקן, אמרתי לעצמי, כשקפצתי מעל למשעול; ואינני מסוג הברנשים שנחפזים להחליט.

נל: משהו מסריח? במר ווטס?

ג'ון: מסריח ביותר; כן.

[אנחה עזה נשמעת]

נל [מביטה סביב]:
נדמה היה לי ששמעתי מישהו מתאנח.

ג'ון [מביט סביב]:
נידמה היה לי שראיתי מישהו מרחרח.

נל: זה בטח אחד מהכתבים האיומים הללו. חוף הים תמיד מלא בהם. הם מתחבאים מאחורי הסלעים, אתה יודע, למקרה שמשורר החצר יבוא להאזין לזעקתו של חוף טרוף-דעת, הנגררת לאחור בידי הגלים. [הדולפין מופיע בקדמת הבמה]. הבט, הבט, מה זה?

ג'ון: זה נראה לי כמו דולפין.

נל: דולפין? דולפין אמיתי?

ג'ון: מה דולפין עוד אמור להיות?

נל: הו, אני לא יודעת. אך כשם שנקבת הזמיר אלמנה, חשבתי כי ייתכן שהדולפין אלמן. הוא נשמע עצוב כל-כך. תקשיב. [הדולפין מלעלע] הו, דולפין מסכן, כמה עצוב אתה נשמע! אני בטוחה שהוא רעב. תראה איך שהפה שלו נפתח! אין לנו דבר שנוכל לתת לו?

ג'ון: אני לא מסתובב בבגדי הרחצה שלי עם סרדינים בכיסים.

נל: ולי אין כלום – או רק טבעת. הנה, דולפין – קח את זה! [היא זורקת אליו את טבעת הנישואין שלה].

ג'ון: הו לורד, אלן! באמת עשית את זה! הדולפין בלע את טבעת הנישואין שלך! מה גבירת מקדש ההר תאמר על זה?

נל: עכשיו אתה נשוי למר ווטס, דולפין! הרב ביותר לרם ביותר, דולפין. הבט מעלה, דולפין! ואל תזוז! אני מניחה שזה היה דולפין נקבה, ג'ון?

ג'ון: זה לא מזיז למר ווטס, אלן. [הוא מנשק אותה]

-מסך-

מרת ק' / מר ק' / ווטס / טניסון / מארי / אלן (נל) / ג'ון (קרייג) / המלכה



הסטודיו כמקודם. טניסון קורא את 'מוד' בקול רם. טניסון קורא בקול רם במשך זמן-מה. הדלת נפתחת, ווטס נכנס פנימה, טומן את ראשו בידיו. ווטס מיטלטל טרוד לאורך החדר.

טניסון:
"בי האשם, בי האשם"
מדוע יושב אני כאן כה המום ודומם,
על הגבעה את פרח הבר התמים קוטם?
זוהי היד האשמה!
ושם עול?ה לעד ב??כייה מלאת-תשוקה.

ווטס: אלן! אלן! אשתי-אשתי – מתה, מתה, מתה!

טניסון: אלוהים אדירים, ווטס, אינך מתכוון לומר שאלן מתה?

מרת ק': טבעה? זה מה שקורה כשהולכים לרחוץ.

ווטס: היא מתה-טבעה-לי. הייתי בחוף, מאחורי סלע. ראיתי אותה – טובעת.

מר ק': אלן המאושרת! הלכה לגן עדן!
מרת ק': הו, אבל זה נורא ואיום! הילדה מתה, ומניין אשיג דוגמנית אחרת למוזה? אתה בטוח, סיניור, שהיא מתה לגמרי? לא נותר בה ניצוץ של חיים? אי-אפשר להחיות אותה איכשהו? ברנדי – איפה הברנדי?

ווטס: שום ברנדי לא יחזיר את אלן לחיים. היא מתה – מתה לגמרי - לי.

מר ק': אלן המאושרת; אלן בת המזל, הם לא לובשים כתפיות בגן-עדן; הם לא לובשים מכנסיים בגן-עדן. לו הייתי נמצא במקום בו אלן שוכבת.

טניסון: כן, ישנו משהו מספק ביותר במותה של אישה צעירה בשיא חייה. נעה במסלולו היומי של כדור הארץ עם עדרים ועם סלעים ועם עצים . זה של וורדסוורת', גם אני אמרתי את זה. 'מוטב לאהוב ולאבד מלא לאהוב לעולם . עוטה את הפרח הלבן של חיים חפים מפשע . המ, אה, כן, בוא נראה. הביאו לי עיפרון. עכשיו, פיסת נייר. חרוז אלכסנדרוני, פנטאמטר יאמבי, סטרופה סאפפית, איזה מהם זה יהיה?

[הוא מתחיל לכתוב. ווטס ניגש לקנבס שלו ומתחיל למחוק את הציור]

ווטס: צניעות אכן! טהרה! אויה! ציירתי טוב מכפי שידעתי. המצרים הקדמונים צדקו. הצעיף הזה אכן סימל את פוריותם של דגים. [הוא מכה במברשתו לרוחבו של הצעיף] איזה סמל אוכל למצוא עכשיו?

טניסון: אהמ. כתבתי את ששת השורות הראשונות. הקשיבו. אודה על מותה של אלן טרי, אישה צעירה ויפהפייה שנמצאה לאחר שטבעה .

[אלן נכנסת, כולם מפנים את ראשם לעברה בתדהמה]

מר ק': אבל את בגן עדן!

טניסון: מצאו אותך לאחר שטבעת.

מרת ק': הברנדי לא הועיל!

נל: האם זה בית משוגעים?

מר ק': האם את עובדה?

נל: אני אלן טרי.

ווטס [מתקדם ומנופף במברשתו]: כן גברת. כאן את דוברת את האמת. אינך עוד אשתו של ג'ורג' פרדריק ווטס. ראיתי אותך –

נל: הו, ראית, האמנם?

ווטס: הייתי על החוף מאחורי סלע. וראיתי אותך – כן, מופקרת ושפלה, ראיתי אותך, יושבת על המחטים; יושבת על המחטים עם איש; יושבת על המחטים וזרועותייך כרוכות סביב איש. זה הסוף, אלן. נישואינו התמוססו – בים.

טניסון: הלא נודע, המלוח, הים המתנכר. מתיו' ארנולד .

נל: אני מאוד מצטערת, סניור. מצטערת עד מאוד. אך הוא נראה רעב כל-כך, סניור; לא יכולתי לשלוט בזה. עלי לומר, היא נראתה רעבה כל כך; אני כמעט בטוחה שהייתה זאת נקבה.

ווטס: נקבה! אל תנסי לשקר לי, אלן.

נל: ובכן, ג'ון חשב שזאת נקבה. וג'ון מוכרח לדעת. ג'ון בצי המלכותי. הוא אכל לא פעם דולפינים על איים נידחים. מטוגנים בשמן, אתה יודע, לארוחת בוקר.

ווטס: ג'ון אכל דולפינים מטוגנים בשמן לארוחת בוקר. חשבתי כך. לכי למאהב שלך, ילדה; אכלי דולפינים מטוגנים בשמן על איים נידחים; אך עזביני – לאמנותי.
[הוא פונה אל הציור]

נל: נו טוב, סניור, אם אתה מקבל את זה ככה – רק ניסיתי לעודד אותך. אני נורא מצטערת, אני בטוחה שהדאגתי את כולכם. אך אינני יכולה לשלוט בזה. אני חיה! כל חיי לא הרגשתי חיה כל כך. אבל אני מצטערת נורא, אני בטוחה –

טניסון: אל תתנצלי, אלן. מה זה משנה? שיר אלמותי ירד לטמיון – זה הכל. [הוא קורע את השיר שלו]

נל: לא יכולת למצוא חרוז לדולפין, מר טניסון?

טניסון: בלתי-אפשרי

נל: נו טוב, ומה בדבר חרוז לקרייג?

טניסון: בראונינג יכול היה למצוא חרוז לקרייג .

מרת ק': אה, אך באמנות שלי לחרוזים אין כל משמעות. רק אמת ושמש. שבי שוב, אלן. שם על השרפרף. טמני את ראשך בכפות-ידייך. אהה. סבלנות על שרפרף ה-

נל [עומדת דרוכה]: לא, אני לא יכולה גברת קאמרון. לא, אני לא יכולה. קודם אני צניעות; אחר כך אני המוזה. אבל סבלנות על תושבת, לא, זאת לא אהיה.

[נשמעת דפיקה בדלת]

מארי: ארונות המתים הגיעו, גברת. ארונות המתים, אמרתי. ולא יכולת למצוא צמד נאה יותר מחוץ ל'קנזל גרין'. כפי שאמרתי ללורד הנכבד זה עתה, נדמה כי יהיה זה חבל לקחת אותם את כל הדרך להודו. מדוע אינכם יכולים לשתול אותם כאן, עם מלאך מתייפח מעל לראשיהם?

מרת ק': סוף-סוף, סוף-סוף, ארונות המתים הגיעו.

מר ק': ארונות המתים הגיעו.

מרת ק': הבה נארוז את ארונות המתים שלנו ונלך.

מר ק': לארץ אור-הירח הנצחי –

מרת ק': לארץ בה השמש לא שוקעת לעולם

מר ק': לא ארצה מכנסיים בהודו –

מרת ק': זאת האמת. אבל לוחות צילום רטובים ארצה גם ארצה-

[טניסון, שיצא לרגע מן החדר, חוזר עם משהו בין אצבעותיו]

טניסון: זה בסדר, ג'וליה. הביטי. ניקבתי חור בעזרת האולר שלי. אלון מלא. לבבות האלון הם ספינותינו. לבבות האלון הם אנשינו. נילחם בהן ונביס אותן שוב ושוב! שום נמלה לא יכולה לאכול דרך זה. אתם יכולים לקחת את 'מוד' איתכם. ובכן, יש עוד זמן, איפה עצרתי? [הוא מתיישב ומתחיל לקרוא את 'מוד']

היא באה, ענוגה, אשת חיק;
לו הדהד צעדה באוויר,
היה לבבי מתדפק,
לו גם אפר היה לבבי;
היה עפרי מתדפק,
גם לו נחתי דורות ברגבים;
היה קם ומרטיט -

מר ק' [מביט החוצה מבעד לחלון]: אהמ! אני חושב שזאת עובדה בין ענפי הפטל.

טניסון: עובדות? עובדות ארורות. עובדות הן מותה של השירה.

מר ק': עובדות ארורות. זה מה שתמיד אמרתי. אפלטון אמר זאת. ראדה קרישנה אמר זאת. שפינוזה אמר זאת. קונפוציוס אמר זאת. וצ'ארלס האי קאמרון אמר זאת גם כן. כך או כך, הייתה זאת עובדה בין ענפי הפטל. [נכנס קרייג] האם אתה עובדה, אדון צעיר?

קרייג: שמי הוא קרייג. ג'ון קרייג מהצי המלכותי. אני מתנצל על ההפרעה. חוששני שמא באתי בשעה לא נוחה. נשלחתי, כפי שנקבע, לקחת את אלן.
מרת ק': אלן?

קרייג: כן, טהרה, סבלנות, המוזה, או איך שאתם לא קוראים לה. אה, הנה היא.

אלן: ג'ון.

טניסון: מלכת הגן בין עלמות בוסתן ניצת-הוורד.

ווטס: אלן, אלן, מצובעת, מפודרת. ילדה אומללה. על הרבה יכולתי לסלוח לך. סלחתי לך על הכל. אבל עכשיו, כשאני רואה אותך כמו שאת – מצובעת-מפודרת-בלא צעיף-

טניסון: זכור, ווטס; המצרים הקדמונים אמרו שלצעיף יש קשר עם-

ווטס: אל תטרח עם המצרים הקדמונים עכשיו, אלפרד. עכשיו כשאני רואה אותך כמו שאת, מצובעת, מפודרת, אינני יכול לעשות זאת. היעלמי עם המאהב שלך. א?כלו דולפינים על איים נידחים.

קרייג: לעזאזל עם זה, אדוני. יש לי בית גדול בגורדון סקוור.

ווטס: האומנם יש לך, אדוני. ואיפה זה, ישמור האל, גורדון סקוור?

קרייג: במחוז ז.ז. 1.
ווטס: איש צעיר, הישמר לך, הישמר לך. יש גברות בחדר.

קרייג: לא אני אחראי לשיטת המיון של משרד הדואר, הלא כן?

טניסון: האלאם גר שם. רחוב וימפול, ווסט-סנטרל, כך קראנו למקום בימים ההם, הער?בים יותר. הרחוב הארוך והבלתי-נעים. ראה - ''In Memoriam.

קרייג: מה זה האלאם? מה זה ''In Memoriam?

טניסון: מה זה האלאם? מה זה ''In Memoriam? הגיע הזמן שאחזור לפרינגפורד. אמילי תדאג.

נל: שמור על אמילי שלא תקפוץ, מר טניסון!

[נכנסת מארי]

מארי: ארונות המתים יצאו לדרכם, גברתי.

מרת ק': ארונות המתים יצאו לדרכם – הגיע הזמן להיפרד מכולם.

מארי: אין מקום לכנפי-ההודו, גברת.

מרת ק': תני אותן. אניח אותן בתיק היד שלי.

מארי: מדהים! איזו העמדה! איזו העמדה! ארונות מתים במטבח. לוחות צילום רטובים על מדף-האח. וכשניגשים להרים מטלית, זהו קופיף. נמאס לי ממלאכת האירוח. אתחתן עם הדוכס ואגור בטירה כמו עלמה נכבדת.

מר ומרת ק', ג'ון ואלן [כולם יחד]: ארונות המתים יצאו לדרכם – הגיע הזמן להיפרד מכולם.

מרת ק': אנחנו הולכים לארץ השמש

מר ק': אנחנו הולכים לארץ הירח

ג'ון: אנחנו הולכים ל-ז.ז. 1.

נל: תודה לאל שאנחנו הולכים בקרוב.

מרת ק': להתראות לכולם, להתראות לכולם, ארונות המתים יצאו לדרכם.

מר ק': הי?י שלום דימבולה; פרשווטר, ה?יה שלום.

ג'ון: הי, נל, תני לי חרוז בשביל לצאת לדרך

נל: שומו-שמים, ג'ון, אני יכולה לחשוב רק על לצאת לדרך

מרת ק': והמסר שלי בגילי הוא
כשאת מבקשת לצלם
הישמרי שלא לקבע את
העדשה שלך שלא בפוקוס
אבל מה מתחרז עם פוקוס?

מר ק': הוקוס פ?וקוס, הוקוס פ?וקס
זהו החרוז לפוקוס
והמסר שלי בגילי הוא
ווטס – אל תחזיק קופיפים בכלובים –

ג'ון ונל: הם כולם מטורפים – מטורפים לגמרי –

והמסר שלנו בגילנו אנו הוא,
אם אתה מבקש לצייר צעיף
שא בנטל,
של חיפוש העובדה בין ענפי הפטל.

נל: חיפוש העובדה בין ענפי הפטל.

[כולם יוצאים מלבד לווטס וטניסון]

טניסון: הם עזבו אותנו, ווטס.

ווטס: לבדנו, עם האמנות שלנו.

טניסון [ניגש לחלון]: רך בחול ורם באבן אחרון הגלגלים מהדהד הלאה . אלוהים אדירים, הוא לא! זה נעשה רועש יותר – רועש יותר – רועש יותר! הם חוזרים!

ווטס: אל תאמר לי, אלפרד! אל תאמר לי שהם חוזרים! לא אוכל לעמוד בעוד – עובדה!


טניסון: היא באה, יונתי, אהובה;
היא באה, חיי, גורלי.
הו?רד האדום זועק, "היא קרובה, היא קרובה" -

מארי: הוד-מלכותה המלכה.

המלכה: הגענו. אנו שמחים מאוד לראות את שניכם. אנו מעדיפים לעמוד. זהו יום השנה לנישואין שלנו. אה, אלברט! וכאות לכך שלעולם לא יישכח, לנצח ייזכר, יום שלעד נתאבל -

טניסון: מוטב לאהוב ולאבד

המלכה: אה, אך שניכם נשואים באושר רב. הבאנו לכם אותות אלו כדי להביע את הערכתנו. לך, מר טניסון, תואר אצולה . לך, מר ווטס, אות מסדר ההצטיינות. מי ייתן ורוחו של אלברט המבורך תביט מטה ותשמר את כולנו במבטה.

-מסך-