"כולם בניי"

"למי שלא ראה מופע מחול מימיו, הייתי ממליץ ללכת קודם כל לענבל ואבשלום. הם מדברים בשפה מאוד נגישה וצבעונית, יש שם סיפור עם הרבה אלמנטים יומיומיים שנוחים לקליטה והבנה. אחרי זה הייתי עובר לרמי שמנסה לעשות את אותו דבר אבל בצורה הרבה יותר פיזית. משם הייתי ממשיך לאוהד שהוא הרבה יותר תנועה לשם תנועה. אצל אוהד צריך להתאזר יותר בסבלנות, פעם הוא היה יותר נגיש אבל בשנים האחרונות הוא פונה יותר פנימה ועכשיו צריך לראות קצת מחול כדי להבין אותו. ויש כמובן את יסמין שאצלה בכלל צריך לקחת הרבה אוויר כי היא מחזירה אותנו ליומיום אבל מביאה לנו את המציאות ישר לפנים ובצורה הכי כואבת שיש".

זהו המדריך המקוצר למשתמש החדש בעולם המחול הישראלי. לא בכדי מופיעים בו רק שמות פרטיים, שכן מי שחיבר אותו הוא לכל עניין ודבר – וכמובן, לטוב ולרע – האב הגדול של אנשי הטייטס והחותלות בישראל. ענבל ואבשלום הם ענבל פינטו ואבשלום פולק, רמי הוא רמי באר, אוהד הוא אוהד נהרין, ויסמין היא יסמין גודר – כולם בין הכוריאוגרפים המובילים כיום בישראל וכולם אוהבים או שונאים אך בעיקר לא יכולים להתעלם מהמקום שממלא יאיר ורדי בחייהם.

שכן, ורדי, בן 61, הוא המנכ"ל והמנהל האמנותי של מרכז סוזן דלל בתל אביב – בית המקדש של המחול הישראלי – מאז היווסדו. והיום (ראשון) הוא יום מיוחד עבורו, שכן יחד עם נהרין הוא יקבל את פרס א.מ.ת מטעם קרן א.מ.ן לקידום המדע, התרבות והאמנות בישראל ובחסות משרד ראש הממשלה על ש"הצליח להוציא את המחול הישראלי מן המשבצת השולית בה היה נתון במשך שנים רבות ולהפוך אותו לשם דבר עולמי", לשון ועדת הפרס.

ורדי עצמו מורגל בפרסים. עוד בשנת 1977 זכתה יצירתו הראשונה ככוריאוגרף – "אשר אליו נכספתי" שיצר עבור להקת בת שבע – בפרס כינור דוד. 32 שנה מאוחר יותר, במאי האחרון, העניקה לו ממשלת צרפת תואר אבירות של מסדר האמנויות הצרפתי. ובתווך – עשרות אותות ועיטורים נוספים, כך שעל פניו הפרס שיוענק לו היום לא אמור לעשות עליו רושם גדול מדי.

"אני אמנם מורגל להוקרה אבל לפרסים לא מתרגלים", מתקן ורדי בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל זכייתו. "זה מאוד מרגש, מאוד מחזק, התחושה שרואים את פועלך ומכבדים אותו, אבל לא עבדתי בשביל הפרס, זה לא משהו שציפיתי לקבל. כשעובדים מתוך אמונה, זה מאוד מחזק לזכות בהכרה, גם בינלאומית וגם לאומית, ולכן זה מאוד מרגש אותי".

בנוסף לתפקידו בסוזן דלל, משמש ורדי כדיקן הפקולטה למחול באקדמיה למוזיקה על שם רובין בירושלים. הוא גם המנהל האמנותי של פסטיבל "דאנס תל אביב" ומשמש, בין השאר, כיועץ האמנותי של פסטיבל המחולות בכרמיאל ושל סדרת "מחול במשכן" של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. אלה ועוד הופכים אותו לאיש החזק של המחול הישראלי אך מזכים אותו, בנוסף לפרסים, גם בלא מעט ביקורת.

"איזה כוח? לא נותנים לי כוח ואני לא משתמש בכוח. אין פה כוח אלא עשייה. תפקידי הייעוץ הם לא הדבר האמיתי, הם באים תוך כדי עשייה. אני נוסע המון בעולם, אז אם אני יכול להציע לכרמיאל דברים מתוך מה שאני רואה, זו רק ברכה בשבילם. העיקר זה סוזן דלל והאקדמיה למחול – וגם זה ייגמר בשנה הבאה כי התפקידים באקדמיה מוגבלים לשתי קדנציות".

"שטויות. להוציא פרויקט אחד, 'תל אביב דאנס', כל שאר המסגרות בסוזן דלל מנוהלות על ידי מנהלים אמנותיים או ועדות. אני לא קובע. אני בסך הכל המפיק הגדול שם, אמנותית אני לא מחליט כלום. שמרתי לעצמי מסגרת אחת, ואחרי 20 שנה אני בכל זאת חושב שאני יודע משהו על מה נכון להביא לסוזן דלל במסגרת לא מסחרית. זה המקום היחיד שבו ניתן ביטוי לטעמו האישי של יאיר ורדי.

"בתוך המרכז, לעומת זאת, אני מנסה לפתוח דלת לכל מה שקורה. אני מאמין שנכון לחברה שלנו לאפשר לכל אחד להתבטא ושאנחנו צריכים לתמוך בכל מה שקורה ללא שום העדפה אישית ולתת למציאות להכתיב לאן ילכו הדברים. זו מחויבות שלי, החלטה שאני מאמין בה. לכן, כל אמן בישראל שרוצה להופיע בסוזן דלל יכול להופיע, אין אחד שיכול לומר שלא נתנו לו. זכותי רק לומר לאיזו מסגרת הוא מתאים. ויש גם את השיבוץ היומיומי שבו אנחנו לא מסרבים לאף אחד. ולראיה, כולם רוצים להופיע בסוזן דלל וכבר אין מקום. בעיה נפלאה!"

ורדי החל את דרכו כרקדן וב-1967 התקבל ללהקת בת שבע והפך לאחד הרקדנים הבולטים בלהקה. כעבור עשר שנים, הוזמן להצטרף ללהקת "בלט רמבר" בלונדון וקפץ על ההזדמנות להופיע באחת מבירות המחול הגדולות של העולם. בין השאר, זכה לעבוד במשך השנים עם גדולי הכוריאוגרפים והרקדנים,ביניהם רודולף נורייב ומרתה גרהם. ב-1983 עזב את לונדון לטובת ניוקאסל, שם הקים את מרכז המחול "דאנסיטי". וכעבור חמש שנים שב לישראל והקים את סוזן דלל.

"התחלתי כרקדן וזכיתי לפרסים בכוריאוגרפיה אבל לא הרגשתי שזה בוער בי. ראיתי שיותר בוער לי לבנות מאשר ליצור מחול. חשתי שבזה כוחי: לאפשר דברים לאחרים. אולי ויתרתי בקלות רבה מדי, גם זה יתכן. זה לא שלא אהבתי את זה. עובדה – קיבלתי פרסים והוזמנתי על ידי להקות. אבל חשתי שכוחי יותר בעשייה, בבנייה".

ואכן, אפילו מבקריו החריפים ביותר של ורדי נאלצים להודות שיש לו חלק בלתי מבוטל בעדנה שלה זוכה המחול הישראלי בשנים האחרונות. כמות הלהקות ומספר ההופעות גדול מכפי שהיה אי פעם, שלא לדבר על כך שמדובר בענף הייצוא התרבותי החזק ביותר של המדינה.

"זו פריחה נפלאה", הוא מסכים, "גם מבחינה איכותית וגם כמותית. וללא כל ספק למרכז יש בכך חלק נכבד בתור היותו מי שמאפשר את כל הדבר הזה. ברגע שניתנת אפשרות להתנסות, זה מביא איכות. וזה מוכיח את עצמו. לא חסר כסף, התנאים ישנם, הקהל ישנו, האמונה, התחרות. אנחנו מריצים כמעט 500 מופעי מחול בשנה ויש עוד מקומות בתל אביב, בירושלים, בחיפה. זו תקופה טובה, שנעשית מעניינת ועשירה יותר. זה מאוד משמח".

"אני לא חושב שלתוכניות הטלוויזיה יש יד באיכות של הדבר. אני גם לא יכול לומר שזה מביא קהל חדש כי אין לי שום דרך לבדוק את זה. ללא ספק יש עלייה בהכרה לה זוכה התחום אבל ההכרה באה מהאיכות ולא מההדים שהוא מעורר בטלוויזיה".

"הדגש היום הוא באמת על היוצר ולא על המבצע. זו תופעה כלל עולמית, לא רק ישראלית. העולם היום לא מחפש עוד נז'ינסקי, נורייב, ברישניקוב, ולכן גם לא מייצר כאלה, אבל אני לא יודע לסמן את הסיבה המדויקת לכך. יכול להיות שזה קשור לכך שהיום הכול מותר ומאפשרים צורות ביטוי שלא דורשות מיומנות טכנית כל כך גבוהה כמו פעם, ולכן הדגש עבר מהתנועה עצמה למסר. אבל זו גם יכולה להיות הסיבה לפריחה שיש היום, כי ברגע שהכול אפשרי, ברגע שהמחול מגיע מהרחוב, אז הוא פונה יותר לרחוב".

"אני לא מכיר את הדו"ח אבל אסור לשכוח שגם סוזן דלל הוא גוף נתמך כך שאני לא הכתובת לטענות על העדר תמיכה. באשר ללהקת ענבל [להקת המחול המזרחי היחידה שזוכה על פי הדו"ח לתמיכה ממשלתית – א.ק.], היא עברה תהפוכות רבות בשנים האחרונות. היא בקושי שורדת כי אין לה קהלים רבים. לא תמיד אפשר להמשיך לינוק ממקורות שהתדלדלו מבחינת הידע האנושי הנדרש, כמו במקרה של המחול התימני. הדברים נגדעים, זה טבעו של עולם. מכאן בא הרעיון של הקמת מרכז אתני רב תחומי, שבתוכו יושבת הלהקה. קורים שם דברים מאוד מעניינים ואין שום סיבה שמרכז סוזן דלל יסחוב ממנו הופעות, מה גם שלא נעשות הרבה פניות להופעות אתניות. כשיש, אנחנו נענים להן. אנחנו מעלים די הרבה הופעות של פלמנקו, למשל, שיש לזה קהל מאוד גדול בארץ".

"זוהי שנת ה-20 של הפסטיבל ולכן הוא נערך במתכונת מיוחדת. שישה יוצרים שהחלו בשנים הראשונות שלו את דרכם הוזמנו לשמש כמנהלים האמנותיים שלו השנה וזה מאוד מרגש לראות אותם חונכים עכשיו יוצרים חדשים. אבל אסור לי להמליץ. כולם בסופו של דבר בניי".