אנימיקס, הפסטיבל הבינלאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה, חוגג עשור להיווסדו. בין ה-17 ל-21 באוגוסט, יפתח הפסטיבל את שעריו וייארח בסינמטק תל אביב קומיקסאים, אנימטורים ויוצרים מן הארץ והעולם.
במסגרת הפסטיבל ייערכו תערוכות קומיקסאים, הקרנות סרטי אנימציה ישראלית ועולמית; מופעים חוצי מדיות וסדנאות אינטראקטיביות. בין אורחי הכבוד של הפסטיבל - המאייר הוותיק יוסי אבולעפיה, יקיר הפסטיבל; מורדילו - הקריקטוריסט הבינלאומי; ורון דיימונד מבכירי מפיקי האנימציה בעולם.
לקראת חגיגות העשור לפסטיבל, פנינו למבחר ממיטב הקומיקסאים החשובים בארץ, כדי שיספרו לנו על ההשפעות הגדולות ביותר על העבודה שלהם. אורי פינק; ירמי פינקוס; אמיתי סנדי; מישל קישקה ושי צ'רקה העניקו לוואלה! תרבות הצצה ייחודית למקורות ההשפעה שלהם.
אל תפספס
אורי פינק מספר על המפגש הראשון עם סדרת WATCHMEN
עולמי כצרכן קומיקס באמצע שנות ה-80 היה צר למדי והתבסס בעיקר על אספקה סדירה של חוברות אמריקאיות שבהן כיכבו שרירנים צבעוניים עם עלילות נוסחתיות כתובות ומאוירות בבומבסטיות אמריקאית טיפוסית. ואז הגיעו הWATCHMEN .
מיני סדרה שנוצרה ע"י צמד אנגלים אלאן מור ודייב גיבונז והראו לסטודנט הצעיר ב"בצלאל", שהחליט להשאיר את הקומיקס רק כGUILTY PLEASURE, מה אפשר לעשות בקומיקס גם בז'אנר מטופש כמו גיבורי על. למרות מדיהם הססגוניים הדמויות מאחורי המסכות היו אנושיות, רב מימדיות ואפרוריות ממש כמו במציאות שלנו.
מ NITE OWL ה"גיק" הילדותי ועד COMEDIAN הפאשיסט ובמיוחד RORSCHACH הפסיכופט, כל דמות שכנעה לחלוטין במניעים שלה לאמץ זהות נוספת ולצאת להלחם ברוע כפי שהיא רואה אותו. הגבולות בין טוב לרע היטשטשו לחלוטין והעלילה כולה נברה ללא רחמים בסוגיות הכי רגישות של הקיום האנושי - מפוליטיקה ועד תורת הקוואנטים, ממגבלות הכוח עד בעיות תפקוד מיני- והכול בטייטס.
העיצוב של החוברות לא דמה לשום דבר שנעשה קודם לכן. הכריכות של כל חוברת היו בעצם קלוז אפ מטורף על הפאנל הראשון. עיצוב העמוד הנוקשה של תשעה ריבועים שווים היה שונה מכל מה שהייתי רגיל אליו בקומיקס אמריקאי ונתן לאיוריו של דייב גיבונז אפשרות לתאר את העושר העצום בעולם אותו בראו עד לפרט הקטן ביותר ביובש בריטי מאופק. עד היום בכל קריאה של Watchmen אני מגלה עוד פרט ועוד רובד בסיפור ובעולם שיצרו מור וגיבונס שלזאק סניידר לא היה סיכוי להמחיש במלוא מורכבותו בעיבוד הקולנועי שעשה לקומיקס בשנת 2008.
Watchmen היא יצירה שמתפקדת הכי טוב דווקא כקומיקס שמספק גם חוויה נרטיבית וגם אפשרות להתעכב על כל פרט קטן ומאז שקראתי אותה מעולם לא הסתכלתי אותו דבר על ריבועי קומיקס או על אנשים בטייטס.
אמיתי סנדי הכי הושפע מדודו גבע ודוקא לא מהברווז
הקומיקסאי שהכי השפיע עלי הוא כנראה דודו גבע. בחירה לא מפתיעה? אולי, אבל זה מה יש.
הקומיקסים שלו שאני הכי אוהב נמצאים בשני הספרים הניסיוניים שלו משנות השמונים, דרדר במדבר ודרדס במכנס. הסיפור על גניה קליימן, עקרת הבית מרמת גן שבעקבות כשלון הקרמשניט עוזבת את הבית והופכת לכוכבת רוק ענקית, ואז "בברק אלקטרו חשמלי מדהים של 20000 וולט, לעיני חצי מיליון אמריקנים ומר רייגן, עלתה הגברת קליימן בסערה השמיימה".
אנשים שחושבים שקל לצייר כמו דודו גבע מוזמנים לנסות. במהרה יגלו רובם שזה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה בהתחלה. ולאלה שהצליחו - יא מעתיקנים, לכו חפשו סגנון משל עצמכם.
גאסטון לה גאף שינה את החשיבה של שי צ'רקה
את שפת הקומיקס למדתי מרנה גוסיני ואלבר אודרזו בלי ידיעתם, באמצעות "אסטריקס", אפשר לומר שאסטריקס הוא שפת האם שלי. על המפגש המכונן שלי עם אסטריקס, בגיל 11, כבר סיפרתי בהזדמנויות רבות; הפעם אספר על הקומיקס שגרם לי למפנה בהסתכלות על אסטריקס ועל עבודת הציור של אודרזו.
במהלך השנים נתקלתי בקומיקסים של יוצרים רבים ושונים ומרבים מהם למדתי והושפעתי בדרכים שונות אבל את המשמעותי מביניהם הכרתי כשלמדתי בישיבה בקריית שמונה,
דוד, חבר שעלה מצרפת, התוודע לאהבתי לקומיקס ושאל : " אתה מכיר את גאסטון? גאסטון לה-גאף? אתה חייב!"
שקעתי בספר ובלעתי כל ציור בלי להבין אף מילה, כשהמידע שקע במוח הגעתי לתובנה חדשה לגבי העבודה של אודרזו, העבודה שלי ולגבי יצירת קומיקס. מאז שזכרתי את עצמי ציירתי דמויות, אנשים, בעלי חיים, עצמים מואנשים ויצורים דמיוניים, אבל הרקע, נוף טבעי, אורבני, או חלל חדר, שיעממו אותי והשתדלתי להתחמק מלצייר אותם.
הרקע האורבני בציוריו של אודרזו היה משורטט בצורה אדריכלית קרה בזמן שהדמויות קריקטוריסטיות לגמרי, הרושם היה של קולאז' בין שני עולמות: דמויות ורקע. הצלחתי להבחין בחוסר-הומוגניות הזו רק כשראיתי את העולם שיצר פראנקן, עולם שבו הכול קריקטורה, לא רק הדמויות אלא גם החפצים, הבתים החוץ והפנים ה-כ-ל.
ברגע שהבנתי שגם סביבה יכולה להיות קריקטורה התחלתי להתעניין בלצייר גם אותה.
ירמי פינקוס גילה את וילהלם בוש בחנות מציאות
כשהייתי סטודנט נתקלתי בחנות מציאות בירושלים בספר של כל כתבי וילהלם בוש. גיליתי שהוא יצר עשרות דמויות מוטרפות בנוסף על ''מקס ומוריץ'', (גיבוריו המפורסמים ביותר), כמו למשל מר ומרת קנופ - זוג כפריים אוויליים בעלי דמיון בולט לחזירים שזכו לקומיקס משלהם.
התאהבתי מיד ברישומים הקלילים ובחרוזים המושחזים ובהשפעתם יצרתי את העבודה המקצועית הראשונה שלי - קומיקס בלהות מצחיק בעתון לילדים. וילהלם בוש שימש הן כסופר והן כצייר של עבודותיו ובמובן זה אני תופס אותו כאב קדמון של אמן הקומיקס האלטרנטיבי בן-זמננו.
אביו של מישל קישקה צייר את מה שלא יכול היה לבטא במילים
אובליקס נפל בסיר של שיקוי הפלא כשהיה תינוק. כל אחד נופל במה שהוא יכול.
אני למשל, נפלתי לתוך הקומיקס הבלגי כשנולדתי. או אולי הקומיקס הוא זה שנפל עלי כך או כך, התוצאה זהה: תמיד ידעתי שאצייר קומיקס כשאגדל.
עכשיו ברצינות: קרה לי משהו מיוחד ומאוד יוצא דופן כשהייתי ילד קטן.
אבא שהיה ניצול שואה צייר לי פעם נאצי נורא מגוחך ומצחיק עם סיר לילה במקום קסדה ומטאטא במקום רובה, ישבתי לו על הברכיים והתפרצתי בצחקוקים על כל פרט שהוא הוסיף הוא צייר את מה שלא היה מסוגל לבטא במילים ואפילו צחק יחד אתי כך צמחה בי הידיעה העמוקה שאהיה קריקטוריסט כשאגדל. ואז, גדלתי.