רשמקול 11

הרשמקול נפתח השבוע עם מבחר אמנים שהוציאו אלבומים במהלך החודשים האחרונים. חוזה ג'יימס וסטפני מקיי כבר הופיעו כאן בעבר, ולשניהם אלבומים חדשים ומצוינים. זה של חוזה כבר יצא לפני כמה חודשים בלייבל בראונזווד של ג'יילס פיטרסון, ובו שילוב יפה של ג'אז וסול. סטפני מקיי לעומתו עוטפת את שירי הסול שלה בהפקת פאנק מודרנית, שמצליחה לחמוק מהניחוח הרטרואי ולעיתים אנכרוניסטי, שמאפיין רבים מהאלבומים בתחום.

גם הראפר שוויזה כבר הופיע כאן בעבר, ואפילו עם אותו שיר רק ברמיקס אחר (אף אחד מהשניים אינו המקור שבאלבום). גם רמיקס זה, בדומה לקודם, לוקח את המקור ההיפ-הופי הלאה למחוזות "לבנים" יותר (שממילא כבר קיימים בשיר, את הפזמון שר זמר לבן כלשהו), ועושה זאת היטב. "Floatin" היפהפה היה השיר הראשון להסתובב ברשת מתוך אלבום הבכורה של סטייסי אפס, "The Awakening", שלוקח את כל עניין הסול הזה לחלל עתידני שכזה. וולטר מיגו משיקגו הם אמנם לא הרכב סול בשום אופן – הם משתייכים יותר לספירה של דאנס/פופ עם נגיעות של אינדי והיפ הופ – אבל משהו בקולו הייחודי של הזמר והמגוון הרחב של הביטים שלהם מעורר את תשומת ליבי. כך היה עם הסינגלים המוקדמים "Through a Keyhole" ו"Hollywood" שכאן, וכך גם באלבומם המלא שיצא עכשיו, "Voyager".

ככל שהמוזיקה נהיית יותר נגישה, דיג'ייז שונים מתאמצים יותר כדי לבדל את עצמם. אחד האמצעים הנפוצים לכך הוא עריכות מותאמות אישית לשירים שונים (Re-edits), שיתאימו לצרכיו האישיים של אותו די ג'יי וישמשו אותו כנשק סודי. יש די ג'ייז שבנו על בסיס שכזה קריירות מצליחות למדי, כמו במקרה של די ג'יי איירס מחבורת The Rub הניו-יורקית, פילוסקי הצרפתי, Blackbeard הלונדונים ובמידת מה אפילו דיפלו המפורסם יותר (שככל שעובר הזמן רק מרחיב את עיסוקיו והאימפריה הקטנה שבנה בחסות הלייבל Mad Decent שבבעלותו). בעוד שלהפוך להיט עבר של דאפט פאנק לפצצת (סירחון) אלקטרואית זו לא חוכמה גדולה מדי, לקחת קלאסיקת Fאנק, לבנות לה ביט על חצי המהירות שגם מוציא ממנה גרוב אחר לגמרי, זה משהו אחר לגמרי.

כך קורה לי תדיר עם די ג'יי B.Cause מסן פרנסיסקו, שלא משנה כמה מושקעים הרי-אדיטים שלו, לרוב לשירי סול ופאנק ישנים, יש משהו נורא לא מתאמץ בכל ההתנהלות שלו סביבם. בעוד הבלוגים מפוצצים בעיבודים ליגה ג' לכל להיט תורן (ובדרך כלל אותן גרסאות בכל הבלוגים השונים), כל אדיט של B.Cause שנתקלתי בו הוא מופת של יצירתיות.

מורגן זאראטה היה אחד המפיקים בהרכב הסול העתידני ספייסק, שחבריו השונים עובדים בנפרד בשנים האחרונות, אם כי עדיין מתהלכים באותן טריטוריות שבין היפ-הופ וסול על גבי ביטים מתוחכמים וחדשניים. "Sticks & Stones" בכיכובם של גוסטפייס ואסקה (זמרת פופולרית בסצינת הברוקן ביטס הלונדונית) הוא אחד הלהיטים הגדולים בתוכניותיו של שדר 1Xtra החביב עליי בנג'י B.

J Davey, המופקות על ידי ג'ק ספלאש מפלאנטלייף, הן הרכב שטופח רבות לאורך השנים בתוכניותיהן של ג'יילס ובנג'י, אך רק לאחרונה הוציאו את הדיסק הכפול "The Beauty in Distortion/The Land of the Lost" בו מופיעים כל אותם קטעים. "No More" שכלול בדיסק הוא קטע נו-סול פחות מופרע מכמה מיצירותיהן האחרות (כמו הקאבר ל-"Dirty Love" של פרנק זאפה), ועל אף שהוא אצלי כבר כמה שנים טובות אני עדיין מוצא אותו מרגש בטירוף.

קראק & סמאק הם דווקא לא ממש הרכב של אלבומים, אלא יותר מפיקים שלרוב עוסקים ברקיחת קטעי פאנקי-ברייקס שכאלה, שמקומם בעיקר ברחבות ריקודים מתאימות. שיתוף הפעולה שלהם עם הראפר האהוב דאדלי פרקינז לבית Stones Throw תפס אותי בהפתעה; דאונטמפו היפ-הופ עם אחלה של בייסליין – יותר נדיר מאיך שזה עלול להישמע.

אחד הכישרונות הבולטים שצמחו מאותה קהילה שבנה סביבו דיפלו הוא המפיק הפילדלפי הצעיר Blaqstarr, שבשנה שעברה כבש את רחבות הריקודים עם קטע הבלוטימור קלאב המינימליסטי והמדהים "Shake it to the Ground", בכיכובה של ריי-ריי הילדונת. מלבד לקטעי ה-Bmore הקלאביים שהפכו אותו מפורסם בקרב תקליטנים וברחבי הבלוגים, בלאקסטאר הוא מפיק יוצא מגדר הרגיל לתחום, מה שבולט מאוד בכל פעם שהוא מגוון את הוויב והטמפו של הפקותיו. כך היה עם "Jiggle It" ההיפ-הופי שהפיק עבור Young Leek, עם "The Turn", אחד הקטעים המהורהרים והיפים באלבומה השני של M.I.A, וכעת עם "Bang Hard" שלו עצמו, שצץ לו ברשת השבוע, ואם אני לא טועה אז נראה לי שהוא גם זה ששר בו.

הפקה נוספת שמצליחה לשמור על איזון מעניין בין טמפו איטי יחסית לאנרגטיות הוא "Get It Up" שבהפקת הצמד רדיוקליט. גרסה אחרת של אותו קטע ניתן לשמוע במיקסטייפ שרקח דיפלו לכבוד אלבומה של Santogold, שגם היא וגם M.I.A כמעט ונעדרות לגמרי מזו שכאן, בה מככב זמר אפריקאי שעובד עם הרדיוקליטים לאחרונה.

בתקופה האחרונה נדמה לי שיש עניין גדול בסצינת הרגאיי/דאב האנגלית ובתולדותיה, שתמיד חסו בצילה של סצינת האם הג'מייקנית, עניין שהוליד את האוסף "An England Story" שיצא לאחרונה והרטרוספקטיבה לטיפה איירי, מחלוצי האם.סיז האנגלים. הפופולאריות של סגנונות כבדי באסים כדאבסטפ וגריים, כמו גם הבסים שאפיינו כבר את ההיפ הופ האנגלי שבא לפניהם, תולדותיה בהגירה הג'מייקנית לממלכה המאוחדת, ולצאצאים של אותה הגירה. עם עין אחת שמופנית תמידית למתרחש בג'מייקה לצד תפיסה ייחודית משל עצמם, פיתחו אלה סגנון ייחודי של סאונדסיסטמים שמתמקדים באלמנטים אחרים שבבסיס המוזיקה ולעיתים קרובות נשמעים שונה למדי מסאונדים ג'מייקנים. ג'ה שאקה וסקסון סאונד הם הדוגמאות המוכרות ביותר לחברי סצינה זו, שיצרה את הבסיס האיתן לתרבות באסים מפוארת.

אחת הדמויות החשובות בתולדות הסצינה האנגלית היא הדי ג'יי ושדר הרדיו דיויד רודיגאן, שחוגג כעת 30 שנות פעילות עם אוספים בעריכתו ומסיבות בהן השתתפו אמנים מכל רחבי קשת הבאסים האנגלית. רודיגאן זכה לתהילה עולמית בזכות היותו סלקטור (הדי ג'יי בלינגו של עולם הסאונדסיסטמים) חכם במיוחד, שלא רק יודע להשיג את הספשלים הנכונים, אלא גם יודע מה לבקש שייאמר בהן. בזכות כך הוא אחד הבודדים שיצא עם ידו על העליונה בקלאשים מול סאונדסיסטמים ג'מייקנים ותיקים כמו סטון לאב וקילימאנג'רו.

"המנון הפיראטים" נחשב לאחד הטיונים הקלאסיים והפופולאריים בסטים של רודיגאן, כיאה לתקליטן שצמח מתוך סצינת הרדיו הפיראטי המשגשגת של אנגליה, כיוון שזהו בדיוק נושא השיר (ופראזה מתוכו גם משמשת כג'ינגל ב-Rinse FM, תחנת הרדיו הפיראטי המובילה של לונדון האורבאנית). בשנה שעברה ערך רודיגאן את חציו הראשון ומרובה הקלאסיקות של האוסף "Kings of Reggae", וכעת הוציא את האוסף "Real Authentic Reggae" האישי יותר, שניהם בלייבל המצוין BBE. "My Girl" של איני קאמוזה (שמבצע את המקור ממנו לקוח הסימפול בלהיטו של דמיאן מארלי, "Welcome to Jamrock"), הוא אחד הקטעים החדשים הבודדים שבאוסף, והרגעים במהלך השיר שנשמעים כאילו הוא שכח בהם את המילים הם משעשעים ביותר (כמעט אפשר לשמוע אותו מחייך), אך בעצם קשורים לכך שהוא לא ממש יודע מה לומר אודות בחורה זו שהוא מכנה "שלו".