הסוד של משפחת בנאי נחשף

"מאז ומתמיד אהבתי את היצירה של אהוד. עוד הרבה לפני שהוא ואני התפרסמנו. אני זוכר שבזמן ששרתי בצבא, הייתי נוהג לבוא אליו בחופשות. הוא גר אז בשכירות בדירת חדר ברחוב גולומב בגבעתיים. הייתי בא להתנחל אצלו לימים אחדים. בשפה שלו 'היינו מנגנים כל הלילה על האש'. באמת ניגנו המון, גם כתבנו לא מעט שירים ביחד.

לא מזמן אהוד התקשר אלי, שאל אם אני רוצה לשמוע קלטת שהוא מצא מאותה תקופה שזכורה לי כתקופה קסומה במיוחד. נסעתי אליו מיד, ישבנו והקשבנו ביחד לשירים שהקלטנו אז לטייפ, לפני לא מעט שנים. וזה היה מוזר כל כך, כאילו הזמן עצר מלכת, וכאילו היה זה רק אתמול שנפגשנו אצלו בגולומב והקלטנו את השירים. זאת הייתה מין חזרה במנהרת הזמן לתקופה מאד משמעותית בחיי.

בעצם עברנו אז ביחד תהליך של התגבשות מוזיקלית, לפני שיצאנו החוצה. תמיד הוקסמתי מנגינת הגיטרה שלו, מהטקסטים שהוא כותב, מהלחנים איתם הוא מצליח לקחת אותי איתו למחוזות שונים, מהנאמנות שלו לדרכו המוזיקלית, את החיפוש הבלתי מתפשר אחרי האמת האמנותית שלו, ואת העובדה שאהוד לוקח לעצמו את הזמן לחפש, לגבש תפישה, להבשיל ולמצוא את הצליל המסוים והנכון לו"

"מה, ככה הוא אמר? אם באמת הדברים נאמרו בצורה הזאת, זה משמח אותי כי אם הייתי אחד הגורמים לאהוד להיכנס לאולפן להקליט, לכבוד הוא לי"

"עד כמה שזה יישמע מוזר, בזמן שכתבתי את הלחנים לאלבום לא עלו בי הרהורים או התלבטויות בנוגע לאופי השונה של הטקסטים. היה לי נוח וטבעי לשיר אותם באותה מידה שנוח לי לשיר טקסטים שלי. יותר מזה, הרגשתי שהטקסטים האלה, מצליחים להביע את מה שאני חווה בצורה מדויקת יותר ממה שהייתי אני מצליח לכתוב. ברור לי גם, שהסיבה לחיבור המיידי שלי לטקסטים האלה, נבע מכך שגדלתי במשפחה מסורתית ותפילות ופיוטים והשפה שלהם, היו תמיד חלק משמעותי מחיי. אני חושב שהטקסטים האלה מקפלים בתוכם משמעות קיומית גדולה וברורה עם לחנים של רוק עכשווי.

בשלב מאוחר יותר של העבודה על האלבום, כשהשירים נחשפו למעגל רחב יותר של אנשים עלתה הסוגיה הזאת לא פעם - האם השפה העתיקה הזאת לא תהווה מכשול להתחברות של הקהל לאלבום? לשמחתי, רוב התגובות שקיבלתי היו הפוכות. השירים הצליחו לגעת ולרגש למרות שהשפה איננה יום-יומית. אחד מהאנשים ששמעו את האלבום אמר 'גם אם אני לא מבין את כל הטקסט, ההתכוונות בשיר מרגשת אותי'.

בעצם, הדבר החשוב באמת הוא, שלי היה ברור לגמרי שזה האלבום שאני מתכוון ורוצה לעשות ובער עצמותיי. הרבה שנים חיכיתי להבנה הרגשית הזאת שאפשר וצריך להתפלל או לכתוב מוזיקה לפיוטים העתיקים האלה דווקא בשפה המוזיקלית שלי ודווקא מהמקום שאני רגיל לשיר. פתאום הבנתי שאין צורך לשיר את הפיוטים האלה כחזן או כפייטן.

אני גם חושב שאנשים התחברו ל'שמע קולי' מאותו מקום שהתחברו, לדוגמא, אל 'שער הרחמים' - מקום של אמונה, צעקה, תפילה וחיפוש של משמעות אמיתית. ראיתי שהגדירו באחת הכתבות שנכתבו על האלבום את השירים שבו כתפילה מודרנית עכשווית, ואני אוהב את ההגדרה. אבל הדבר החשוב באמת הוא, שלא היה לי ספק שזה הדיסק שאני רוצה וצריך לעשות"

"כשאני מביט אחורה על האלבומים שהקלטתי לאורך השנים, אני מגלה שהשינויים בסגנונות בין אחד לשני היו גדולים ואפילו קיצוניים. אחרי 'גשם' שהיה תקליט רוק בוער ובועט, הקלטתי את "הצבעים משתנים", תקליט אווירה שהוא פשוט הפוך מקודמו, שכולו הרפתקה מוזיקלית אווירתית עם נגני הפילהרמונית, נגני ג'אז ורוק. והאלבום הראשון שנוצר דרך המפגש המוזיקלי שלי עם אריק רודיך, והאהבה המשותפת של שנינו לרוק אלקטרוני. בין התקליטים האלה כתבתי את שירו של שפשף, שיר עם נגיעות אוריינטאליות כבדות. אני חושב שהרשיתי לעצמי את ההרפתקאות האלה, אבל הן לא היו משתלמות מבחינת בניית קשר עם הקהל.

כל תקליט פנה בעצם לז'אנר מוזיקלי אחר ולכן גם לסוג קהל שונה. הקהל שאהב והתחבר לדיסק הקודם, בהרבה פעמים פשוט לא מצא את עצמו עם 'המאיר החדש'. אולי זה השתלם מבחינה פרקטית, אבל זה היה מרתק. זה נכון שעם השנים אני מכוון יותר על אזור מוזיקלי די מסוים שאני אוהב להימצא בתוכו. אני, שגדלתי על הרוק המתקדם והמורכב של להקות כמו ג'נסיס ויס, מוצא את עצמי עם השנים מתחבר יותר ויותר לאמירה הפשוטה והישירה של יוצרי הגיטרה האישיים"

"אני אוהב להופיע ולנגן מול קהל, לנגן ולשיר לאנשים. אני אוהב את האנרגיה שנוצרת בהופעה. אני נטען בדרך כלל באנרגיות חיוביות, והשליליות נעלמות. קצת מוזר לי להגיד, אבל הבמה בשבילי היא סוג של בית, כמו שהמוזיקה בשבילי היא כזו . עם השנים גם נרגעו ופחתו המתחים והחששות שהיו מלווים אותי לפני העלייה לבמה. היום המתחים מופיעים רק כשאני יורד מהבמה.

היום אני שמח לעלות לבמה ולנגן יחד עם הנגנים הנפלאים, שמנגנים איתי מול קהל שהוא בדרך כלל קרוב וחם. אפילו הקשר שלי עם הזמר הוא לא רע. בתקופות בהן אני לא מופיע, אני מרגיש בבטן כאילו משהו תוסס ומחמיץ ואני מרגיש שיש איזו צעקה שתקועה בגרון. באורח פלא, התחושות האלה עוברות מרגע שאני עולה לבמה ומתחילים לנגן".

"גם לדעתי הגיע כבר הזמן לחשוף את הסוד, להשתחרר ממנו ולצאת מהאפלה לדרך חדשה. תראה, מדובר כאן בעצם במשפחה עם קודים מיוחדים וסודיים שהביאו איתם אבות המשפחה שעלו לארץ במחתרת מאירלנד. אחד מאותם אבות שהיה טייח במקצועו מצא את הנוסחה ללידת אמנים מתחת לאחד הבלוקים בבניין שבו הועסק.

הנוסחה ביסודה מדברת על אורח חיים מאוד נוקשה וקפדני, שלא לומר סגפני מאוד. והכל נעשה בשקט בשקט, במחתרת. אנחנו קמים בכל יום בארבע לפנות בוקר, ומייד יוצאים לריצה מהירה של עשרים וחמישה ק"מ. כשחוזרים הביתה יושבים לכתוב. מייד! שעה בדיוק ואז שוב, יוצאים לריצה, עשרים וחמישה קילומטרים. אבל הפעם רצים לאחור, הפנים הפוכות לכיוון הריצה. ברכיים חייבות להיות כפופות, הצוואר זקוף ולחי שמאל עוברת לימין. כשחוזרים, מתיישבים לכתוב. שעה. וחוזר חלילה. עד חצות הלילה.

בחצות יושבים בחצי גורן. אוכלים פרוסת לחם ושותים חצאי כוסות ריקות שנשארו מהבוקר. הולכים לישון רבע שעה, ואז קמים כדי להחליף את השומר. אורח החיים הקפדני הזה, שנועד כדי ליצור אמנים, משתנה רק פעם אחת בשנה וזה קורה, מתי? – נכון, בליל הסדר! כל בני המשפחה מתכנסים בירושלים לחגוג את החג, לפני הדלקת החנוכיות ולפני שטועמים מאזני ההמן ששולח לנו הדוד מאירלנד - עושים כביסה. אחר כך יושבים לחגוג עד כניסת הצום".