זה מה שנשאר

הסרט "This Is It" מראה את מייקל ג'קסון כפי שמזמן לא ראיתם אותו ונותן לקהל מבט חטוף על מה שהיה אמור להיות המופע הכי טוב אי פעם. מופע חדשני, מלא אנרגיה, שירה וריקודים מרהיבים. ג'קסון כבר מזמן לא בן 20, אך מהצורה בה הוא רוקד ושר בחזרות למופע הזה אי אפשר להאמין שהוא היה בן 50.


זה לא שהעולם לא הכיר אף פעם את מייקל ג'קסון של "This Is It" אלא שהעולם, למעט אלו שעקבו אחר הקריירה שלו, שכח מי הוא היה באמת. הסרט, שמבוסס על צילומי החזרות לסיבוב ההופעות הגדול של ג'קסון, מזכיר לעולם בדיוק את מה שנשכח: מייקל ג'קסון היה גאון ופרפורמר שאין כמותו ואף אחד לא מתקרב אליו, אדם שכישרון גדול כשלו רואים רק פעם בכמה דורות ושהתואר "מלך הפופ" היה למעשה קטן עליו.


הוא תמיד נחשב לפורץ גבולות בכל אספקט של האמנות שלו, אך בהופעות הללו הוא התכוון לפרוץ את הגבולות אפילו עוד יותר, עם קטעים בתלת מימד ושידרוג הקליפים האלמותיים שלו כמו "Smooth Criminal" ו-"Thriller". התוצאה שמתקבלת על המסך פשוט יפיפייה ברמות שבה היא קוראת תיגר אפילו על היצירות המקוריות.


"This Is It" אמור להשתיק את כל אלה שאמרו שג'קסון חלש או חולה ואינו במיטבו. מייקל ג'קסון נראה נמרץ, בעל תנועות חדות ומדויקות בדיוק כמו פעם, שולט ומעורב בכל הנעשה על הבמה. מבחינה ווקאלית, הוא היה כמו יין - הלך והשתבח עם השנים. הקול שלו צלול ויפה, ומהבחינה הזו המופע היה יכול להיות מספיק מדהים גם אם הוא פשוט היה יושב על כיסא ושר.


החזרות האלה הן המתנה האחרונה שמייקל ג'קסון השאיר לעולם. ג'קסון קיווה להעלות מופע כמו שרק הוא ידע לעשות אבל לצערנו לא הספיק. "This Is It" הוא סרט חובה לא רק למיליון בני האדם, וביניהם גם אני, אשר רכשו כרטיסים להופעות שלא היו ולא יהיו, אלא לכל מי שמגדיר עצמו כאוהב מוזיקה.

אין ספק שמייקל ג'קסון היה אחד הפרפורמרים הגדולים ביותר שידע הפופ. לא לחינם הוא זכה לכינוי "מלך". מעבר להיותו זמר ורקדן אייקוני, ג'קסון היה מעורב בתהליך היצירה, לא רק בקרדיטים הקוסמטיים שעל גבי האלבום, כי אם בכל פרט, טון וסולם.


אולי בגלל המובן מאליו הזה, "This Is It" הוא לא יותר מסיכום של מה שכבר ידענו. הרי לא לגמרי בלתי הגיוני להניח שאם מלך הפופ היה בחיים עכשיו, מסע ההופעות המדובר בלונדון היה ככל הנראה עובר מתחת לרדאר התקשורתי. וגם אם היה מדובר במופע שהוא בגדר הצלחה עולמית, אין בצילומים הנדירים שהסרט מתיימר להציג, שום פן חדש לדמותו המסתורית.


מייקל ג'קסון היה ונשאר, בייחוד אחרי מותו, תעלומה אנושית מסקרנת. "This Is It" חושף אותנו למותג שבנה ג'קסון, אבל לא מצליח לחדור לעומק דמותו. הוא מציג את ג'קסון תוך כדי חזרות, כשהוא מודע למצלמות ומבצע את עבודתו בצורה המקצועית ביותר שניתן לצפות ממנו, אך לא מאפשר לנו לחוות את ג'קסון שמאחורי הכפפה והכובע.


השירים המבוצעים בסרט - החל מ"Wanna Be Startin’ Somethin’" היבשושי (במקור, אחד השירים הגדולים של מייקל) ועד " Man In The Mirror" (שסוגר חצי שעה מאוחר מדי את הסרט הארוך הזה) – אפופים בצלילי אורגן חונק ונשמעים כמו גרסת הקריוקי של מי שקראנו לו פעם מלך. קולו של ג'קסון מרשים גם בגיל 50, אבל האנאליות והפרפקציוניזם שלו, מוערכים עד כמה שהם, מותחים כל אפיזודה מוזיקלית עד אין קץ.


בואו נודה בזה. אם מייקל ג'קסון היה בחיים עכשיו, "This Is It" היה מתכווץ לחצי שעה של פרשנות בגרסת הדי.וי. די למופע שספק אם היה יוצא לפועל. גם מעריציו הגדולים, רוכשי הכרטיסים והעומדים בתור, היו בוודאי מסתכלים עליו אחרת. אבל ג'קסון, שהיה שקוע בחובות עד מותו, לא היה יכול לדמיין כמה טוב יעשה לו המוות. כל כך טוב, שהוא מצליח להחיות את אותו ג'קסון שאיבדנו כבר בשנות ה-80.