מרק רונסון הוא סופרסטאר, וכיאה לסופרסטאר מרק רונסון חוגג. ל- NME הוא מספר על דייב מקייב מלהקת הזוטונס, שנאלץ להגיע לניו יורק פעמיים כדי לעבוד איתו על האלבום החדש שלו, "Record collection". אגב, רק בפעם השניה הם באמת עבדו. הפעם הראשונה הפכה למשתה שלא נגמר, וכל מה שרונסון זוכר ממנה היא שמתישהו במהלכה הם פגשו את ואלרי, אותה ואלרי מהשיר של הזוטונס שהפך ללהיט של רונסון, וכאות תודה על זה שהיא הפכה אותו לכוכב פופ מטורף, הוא קנה לה דרינק. מהצד, נראה שלהיות מרק רונסון זה להיות על גג העולם: הלוק, הכישרון, הקשרים והכסף, הכל שם, והם באים עם בונוסים - סקס, סמים וחטיבת קצב.
אבל מרק רונסון הוא לא פריס הילטון ולמרות שהוא נולד למשפחה הנכונה, על מעמד הסטאריות שלו הוא עמל קשה. השילוב המנצח של כריזמה, חזון וחריצות הוביל אותו להנהיג מסע צלב שהשיב לפופ את כבודו האבוד. רונסון לא התנדב להנהיג את המהפכה, פשוט יצא לו ככה, והיום, כשהוא משחרר את "Record Collection", אלבומו השלישי, המסע שהפך אותו למפיק מבוקש יותר מטימבלנד הופך מפרס לנטל; ההצלחה הפכה למאיימת. המבקרים, המעריצים והמנהלים הגדולים, כולם מחכים למכת החשמל שתצא מהסטודיו הקטן שלו בברוקלין ותתסיס את מה ששוב גווע באיטיות.
ב-"Record Collection" רונסון נתן לדברים פרשנות קצת אחרת: מכת החשמל הפכה למכת סינתיסייזרים. כשבאמתחתו סינתי איטלקי נדיר שקנה בעצתו של ניק רודס ב-5,000 דולר, רונסון יצא להמציא את עצמו מחדש. הוא התרחק עד כמה שניתן מהמוזיקה שהפכה לשמו השני ובהתרסה כבושה הכריז "אין חצוצרה אחת באלבום הזה". הוא הגדיל לעשות והצטלם ל-NME הוא כשהוא מרסק חצוצרה עם פטיש.
כרגיל אצל רונסון, האריזה מרשימה מאד; "Record Collection" הוא אלבום אייטיזי מסוגנן, עם עטיפה שקורצת לאלבומים של אז ורשימת אורחים-כוכבים ענקית ואקלקטית. ג'ייק שירז מהסיזר סיסטרז,קיו-טיפ, קאת'י דניס, גונת'ן פירס מהדראמז, אלכס גרינוולד מפאנטום פלאנט, דייב מקייב מהזוטונס, מייק סנואו, דיאנג'לו, גוסטפייס קילה, ספאנקרוק, בוי ג'ורג' ודוראן דוראן הם רק חלק מהשמות שלקחו חלק ב-"Record Collection".
"בגלל שבנפשי אני די ג'יי, תמיד עשיתי שירים שיגרמו לאנשים לזוז. פתאום הבנתי ששיר צריך גם לרגש" סיפר רונסון על התחושות שהכתיבו את השירים באלבומו החדש, כשהוא מתעלם מהעובדה שהוא יודע טוב יותר מכולם: כששיר מזיז אותך, הוא מרגש אותך. אבל המשימה של רונסון הצליחה, וחבל - "Record Collection" הוא אלבום שמזיז את הגבות מעלה, אבל הרגליים נשארות עמוק באדמה. הוא אלבום נחמד אך מאכזב; למרות כמה רגעים יפים, אין בו אף שיר שהוא עילוי אמיתי. שיר הנושא יפה, "Somebody To Love Me" היא קינה קצבית שמחזירה את בוי ג'ורג' לשיא תהילתו ו-"Hey Boy" ו"You Gave Me Nothing" מקבלים חיזוק משמעותי מרוז אלינור דוגל, לשעבר מהפיפטס, ששרה כאן נפלא.
אל תפספס
הנה ציטוט שמוכיח עד כמה הלב של רונסון נטוע במקום הנכון: "באייטיז היו דברים אקסצנטריים וטיפשיים, אבל שיר פופ היה עשוי היטב. השירים נשמעו נהדר. כששומעים היום שירים של בננהרמה ו-XTC, שומעים שירים מעניינים ואינטליגנטים. בעוד 20 שנה, מי לעזאזל ירצה לשמוע את טי פיין, קייטי פרי וג'סטין ביבר? שירי פופ מהתקופה שלנו לא יזדקנו טוב".
רונסון מודאג, והוא מודאג בצדק. הוא גייס עשרות אנשים כדי להציל שוב את הפופ וגם כדי להוכיח לעולם שהוא לא פוני של טריק אחד, אבל הוא הלך רחוק מדי. כל כך הרבה כישרון, אבל כל כך מפוזר. כן, זה מגניב שיש לך את סיימון לה בון בספיד דייל, אבל במקרה של "Record Collection" זה לא עוזר למוזיקה להתרומם. רונסון, שאלבומים קוהרנטים ואמירה מוזיקלית מגובשת הם אלו שקנו לו את תהילתו, הלך לאיבוד. רצה רצה, ולא יצא.