"אווטאר" הוא אכן סרט מדהים, ואין ספק שג'יימס קמרון שכתב, ביים, צילם, עיצב ופיתח את הטכנולוגיה שאיפשרה את עשייתו - מתעלה על עצמו ובורא כאן עולם חדש ומופלא שמענג ללכת לאיבוד בתוכו. חיות, חלליות, צמחייה, הרים מרחפים, דרקונים, הליקופטרים עם שני פרופלורים, ערסלים שתלויים בין עצים ענקיים מעל תהום לא נגמרת אף פעם לא הייתם במקום שנראה ונחווה כמו פנדורה (כוכב הלכת שעליו מתרחש הסרט). וכמובן שהעובדה שהכל קורה בתלת מימד שמאפשר לשדה הראייה להיות עמוק מאי פעם, ובצבעים שגורמים לצופה לחשוד שמישהו הכניס לו כמה טיפות של אסיד לקולה, תורמת תרומה מכרעת לאפקטיביות החזותית הבלתי ניתנת לערעור של היצירה המרשימה והמהפכנית הזאת.
אך למרבה הצער, באותה מידה שהעולם החדש שקמרון מציג בפני צופיו הנו מופלא, כך הוא גם מעורר פלצה. כי למרות שמבחינה ויזואלית הוא יפה יותר מהחזה של אווה גרין, מבחינה טקסטואלית "אווטאר" הוא פשוט מסמך מביך. ולמרות שהיצורים הכחולים הממוחשבים שעומדים במרכזו נראים עלא-כיפ-כיפאק, העובדה שהם נוטים לדבר בקלישאות הלקוחות מסרטים של דיסני ולהתנהג כמו ניצבים מסצנת הרייב של "מטריקס רילודד" לא מאפשרת לצופה לפתח עמם כל חיבור רגשי.
במלים אחרות, "אווטאר" איננו "שר הטבעות", ג'יימס קמרון אינו טולקין, וכל מה שיש לסרט הזה למכור, בסופו של דבר - מלבד עיצוב מרהיב, אפקטים שהופכים את הצפייה לטריפ פסיכדלי, ותלת ממד פורץ דרך שיגרום לכם להרגיש לפרקים שהמסך מתעלס בחושניות עם האישונים שלכם - היא עלילת מערבונים עתיקה וצפויה, שמוכרת לכם מסרטים כמו "לרקוד עם זאבים", "פוקהונטס" ו"העולם החדש". כדי להפוך את העניינים לגרועים עוד יותר, עלילה לעוסה זו גם אינה מסופרת באופן טוב או סוחף במיוחד. וכן, זה קצת כמו לתת למישהו שיניים, ואז למנוע ממנו את האגוזים, או להכין לכלב שלכם רקסי אנטריקוט עסיסי, ואז להכריח אותו להסתכל עליו במשך שעתיים ושלושת רבעי.
כתוצאה מכך, על אף כמויות הדמיון, הכשרון והכסף שנשפכו על המסך, ולמרות שחוויית הצפייה עצמה מספקת כמויות בלתי נדלות של קסם קולנועי טהור, ולמרות שלא תשתעממו לרגע, ולמרות שבאופן אישי גם מאוד נהניתי מהמחוות הרבות ל"שובו של הנוסע השמיני" (סרטו הטוב ביותר של קמרון) ומדמותו של קולונל קוואריץ' (הרע הראשי), "אווטאר" אינו מצליח לרגש. המסרים הצבועים שלו מועברים בברוטאליות ובאופן מילולי ("די לאימפריאליזם!", צועק הסרט היקר ביותר בהיסטוריה בדרכו לכיבוש העולם). הדרמה הרומנטית הצ'יזית שלו מתנהלת ברמות הכי פרימיטיביות. התלת מימד שלו אינו מצליח להסוות או להשכיח את העובדה שלדמויותיו יש בקושי מימד אחד. וכמה מהסצנות המרכזיות והחשובות ביותר שלו צפויות לעורר גיחוך בקרב צופים שאינם בני שמונה ומטה ("I see you" עאלק).
קצת קשה לבוא בטענות לסרט שנפתח בשוט יפהפה של חללית באורך של קילומטר שמשייטת במלכותיות בין הכוכבים, ושמגיע לקליימקס שלו עם אחד מהקרבות המרשימים והמופרעים ביותר שהופיעו אי פעם על הבד. אך עוד יותר קשה שלא להתעצבן מכך שקמרון, שהשקיע שנים ארוכות מחייו בתיכנון ובעיצוב של כל אבן, של כל עלה ושל כל גרגיר אבק שמופיע על המסך, בחר לזרוק זין על החלק החשוב ביותר: התסריט.
כי מה באמת הדהים אתכם ב"אביר האפל": העובדה שחלקים ממנו צולמו בעזרת מצלמת איימקס, או העובדה שהוא היה כתוב כל כך טוב? כי מה באמת גרם לכם להתרגש מדמותו הקולנועית של גולום: הידיעה שהוא נברא באמצעות הטכנולוגיה הכי חדישה, או העובדה שהוא היה כה מורכב, מתוסבך וטרגי? אין, אין תחליף לסיפור טוב ולדמויות טובות. וגם סרט שיבזבז שבע מאות מיליון דולר על אפקטים לא יצליח לשכנע אותי אחרת.
כמובן שמגרעותיו הבולטות של "אווטאר" לא יפריעו לו לרסק את הקופות. אם כבר, ההפך הוא הנכון. כמו במקרה של "טיטאניק" (סרטו הרע ביותר של קמרון), חוסר התחכום העלילתי והתסריטאי שלו רק יסייע לו להצליח יותר, וישפר את סיכוייו להפוך לתופעה תרבותית היסטרית (ואולי גם היסטורית). לסרט בעל אפיל גלובלי שישנה את חוקי המשחק, כמו "שלגיה ושבעת הגמדים" (סרט האנימציה הראשון באורך מלא) או "הקוסם מארץ עוץ" (שהדגים באפקטיביות לצופים מה קצת צבע יכול לעשות). ואלה בדיוק המקומות שאליהם כיוון קמרון. אין זה מקרה שבתחילתו של הסרט מישהו מצטט את דורותי ומזכיר לנו ש"אנחנו כבר לא בקנזס". אין זה מקרה שהסרט הזה מיועד בראש ובראשונה לילדים. ואין זה מקרה שהתימה המרכזית של "אווטאר" היא ראייה. מצד אחד, ג'ייק, הגיבור, לומד לראות את העולם דרך עיניים חדשות. מצד שני, הצופים הממושקפים באולם בוהים במשהו שמנסה, וגם מצליח, להראות להם את הקולנוע דרך עיניים חדשות.
בכל מקרה, אם כבר הזכרנו את "הקוסם מארץ עוץ": יצא לכם לראות אותו פעם בליווי "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד? כי בת'כלס זה בדיוק מה ש"אווטאר" צריך שאיזו להקה רצינית, רדיוהד נניח, תכתוב לכבודו אלבום כפול גאוני שישמש לו כפס קול חלופי. כך נוכל, בעתיד הלא מאוד רחוק, ליהנות מכל הדברים הטובים שהסרט מציע (עד אז כבר בטח יהיו לכולנו טלוויזיות תלת מימדיות), וזאת מבלי לסבול את כל הקשקושים הניו אייג'יים של החבר'ה הכחולים ו/או את הפוצי-מוצי הילדותי של ג'ייק והנסיכה שלו (אפשר להחזיר את הווליום של הסרט בקטעים של קוואריץ' ובקרב בסוף).
בסופה של ביקורת, בהחלט שווה לראות את "אווטאר" (ורק בקולנוע, ורק בתלת מימד). אבל להקשיב לשטויות שיוצאות לו מהפה? על זה אני ממש לא מוכן לקחת אחריות.