מה שהילדים אוהבים: מקומות 50-26

(2005)

במקור המגנטיק פילדס הביאו את השיר הזה לעולם ב-1994, כשזה עוד היה הגיוני לגמרי לגשת אל מישהי במסיבה ולהציע לה את ההצעה הכי טהורה שאי פעם הוצעה במועדון: "קחי איתי אקסטזי". מאז, תרבות הסמים השתנתה. האקסטזי הוחלף בקוק (במקרה הטוב) ובסמי פיצוציות (במקרה הרע) והעולם הפך למקום קצת פחות עליז. צ'ק צ'ק צ'ק ניסו להחזיר עתרה ליושנה ולהדליק את העיניים של כל ילדי שנות ה-2000, אבל כשהקאבר יצא, כנראה שלא הרבה סוחרי סמים קנו את הויניל, ואנחנו נשארנו רק עם האווירה ובלי הזרמים בגוף. לא נורא. בחודשים האחרונים הילדים מדברים על החזרה של האקסטזי, ועם קצת תקווה, העשור הבא ירים אותנו חזרה למעלה.

(2001)

הפעם האחרונה שקיד לוקו היה עם היד על הדופק הייתה כשיצא השיר הזה והאלבום "Kill Your Darlings", מתי שהוא נפרד מהאלקטרוניקה הטריפ-הופית וקיבל בחזרה לחייו את הגיטרות מתוך ההבנה שהז'אנר הקלאסי חזר למרכז הבמה. אם זה לא מספיק, אז ההכרזה הכנה שמגיעה בסוף השיר בכלל העלתה בעיני את המניות של קיד לוקו: "אז אני הולך להקדיש את חיי/ למוות של הרוקנ'רול/ אף אחד לא יקבל את כספו בחזרה/ אך אני אשמור על הנשמה שלי".

(2009)

הכן כן כנים עשו השנה את אחד מהמהפכים המוצלחים ביותר של העשור: מרוקנ'רול שמרים הופעות, לאלקטרוניקה רוקיסטית שמרימה רחבות.

(2004)

סינגל הבכורה של ליידי סוברין מיקם אותה מיידית לצד דיזי רסקל כמלכה של הגריים הבריטי ועזר להפיץ את הז'אנר לעולם כולו. פאק, עד ג'יי זי ודף ד'ם היא הגיעה בזכותו, כשהראפר החליט להחתים אותה בלייבל המוביל של ההיפ הופ.

(2004)

בכל פעם שלרשימה עם גוון אינדי מתווספים גם שירי פופ טהורים, ישר קופצים אלו שטוענים ש"נמאס ממחוות אירוניות", או משהו בסגנון. האנשים הללו, שכל כך חרדים לאופי המחתרתי של המוזיקה שהם אוהבים, מתעלמים מהעובדות הפשוטות: שיר טוב הוא שיר טוב, בין אם הוא של קיילי מינו או סאנסט ראבדאון, והסיבה שהילדים בדרך כלל מעדיפים שירי אינדי היא רק בגלל שהקטעים האלו מכוונים יותר לטעם שלהם ובאופן טבעי, רעננים יותר. אבל לפעמים גם שירי פופ של כוכבי על יכולים להיות מעולים, וזה מה שקרה עם "Toxic" של בריטני, שהגיע כמה שנים אחרי שיר גדול אחר שלה, "I'm A Slave For You" (שכמעט נכנס לרשימה, אבל לא). שני השירים האלו הכניסו למיינסטרים מקצבים שבורים ומקפיצים שלא היו שם לפני כן, ופתחו את העולם לעוד הפקות גאוניות של טימבלנד והנפטונס.

(2004)

ואם כבר אנחנו בשירי פופ גאוניים, אז גם שיתוף הפעולה של הנפטונז עם סנופ דוג הוא ציון דרך מרשים שהחזיר את הבוס של ההיפ-הופ היישר למשחק ויצר גל של חיקויים לסגנון המינימליסטי של הביט הרוצח הזה.

(2004)

"האם יש בנו מספיק בכדי לשמור על הביחד/ או האם אנחנו סתם ממשיכים להאמין פנים/ מקווים שהמזל שלנו לא יגמר לעולם" כתבו קרל בארט ופיט דוהרטי יחדיו על המריבה המפורסמת שלהם וסימנו בכך את תחילת הסוף של הליברטינז. לנו נשאר רק להחזיק את הלב שבור, להגיד תודה שלפחות יש לנו את הבייבישמבלס של דוהרטי ולא ממש להתייחס לדירטי פריטי טינגס של בארט.

(2006)

השיר הזה דוגל בדברים המבורכים הבאים: שימוש בסמים, לא בכדי להשכיח את היגון אלא סתם בשביל שהלילות יהפכו למדהימים; דייטינג עם בחורות צעירות; בריחה מאלימות וגיחוך כלפי בחורים לחוצים ובנות שרוצות להוכיח משהו.

(2008)

באמת שרציתי להתחמק מהתייחסות לשיר הזה. די, הוא כבר יצא מכל חור. אבל מה לעשות שלמרות הכל מדובר בקטע מדהים ובהפקה הכי מדויקת שאי פעם יצאה לדיפלו? אגב שירים שיצאו מהחורים, רק שתדעו שמול "Young Folks" של פיטר ביורן וג'ון, "D.A.N.C.E" של ג'אסטיס ו"Bohemian Like You" של הדנדי וורהולס עמדתי איתן ואמרתי "לא".

(2006)

השיר הזה גרם לי להודות שג'יפסים הם לא כאלו נוראים, בהנחה שזורקים עליהם אסתטיקה של ילדי אינדי. אבל לא, זה לא אומר שזה בסדר לאהוב את ונסה מ"אחת שיודעת" (לא אכפת לי מה מנסים למכור לנו, היא צוענייה לפנים).

(2000)

אני דווקא לא שונא להגיד "אמרתי לכם". זו הרגשה נהדרת.

(2006)

שוגייז שנמרח, זמרת יפנית עם אנגלית שוטפת והתפוצצויות אה-לה מיי בלאדי ולנטיין. היו כמה חודשים ב-2006 שלא עבר יום מבלי שהילדים שמעו את הקטע הזה איזה חמש פעמים.

(2007)

מכרה לסבית של ינס לקמן ביקשה ממנו שיתנהג כמו החבר שלה, כדי שהאבא החביב שלה לא ינדה אותה. הוא כתב לה מכתב והפך אותו לשיר הזה.

(2002)

אחד מהמשפטים הכי כאובים של העשור הוא "אבל זה שונה עכשיו כשאני עני ומזדקן/ אני אף פעם לא אראה את הפרצוף הזה שוב", שנמצא באחד מהלהיטים הראשונים של אינטרפול ואפילו מצא את דרכו לגיטאר הירו.

(2005)

באמצע העשור הפיירי פרנסס ירדו לרגע אחד בודד אל העם והוציאו אלבום בשם "EP" (שבעצם היה LP). באלבום הזה היו הקלטות ישנות שכנראה לא נכנסו אל ריליסים אחרים כי הן היו פופיות מדי. אבל הילדים אוהבים להידבק לשירים, הם מרוצים מפזמונים קליטים ולעיתים אין להם כוח לכל התחכום הזה. לכן, אין ילד שמכבד את עצמו ולא יגדיר את הקטע הנ"ל כשיר הטוב ביותר של הפיירי פרנסס עד היום.?

(2008)

השיר הזה ניסח את המניפסט של המדור, לא פחות. עם משפטים כמו "תרגע אבא/ שום דבר לא מחזיק לעד/ לא אכפת לי מה אמרו לך/ אני עדיין צעירה ואתה עדיין זקן/ והקלאש היו לפני 30 שנה", המסר של להקת הבאבלגאם-טווי המעולה (והממש לא מוכרת לצערי) הזו הוא ברור: צעירים בפנים, מבוגרים בחוץ ותפסיקו להתלהב ממוזיקה של העבר.

(2003)

בן גיבארד, אני מצטער, אבל אני הולך להתנגח בך בפעם ה-405. נכון שאני כל פעם מציין את העבר המפואר שלך לצד ההווה העלוב של היצירה שלך? אז לשירים כאלו אני מתכוון כשאני אומר שפעם ידעת לכוון ללב. "Such Great Heights" הוא לא שיר האהבה האולטימטיבי רק בגלל ההפקה המקסימה של דנטל, אלא גם בזכות הטקסט הפשטני, הנאיבי והכל כך נדיר שיש בו. ג'יז, תחזור כבר לעצמך.

(2006)

לא סתם השיר הזה עשה כל כך הרבה מיליונים. מדובר בהמנון היפ-הופ סוחף ומלהיב שגרם לכולנו לפנות מתישהו אל מישהו ולהגיד לו בהתנשאות "מה אתה יודע על זה"?

(2004)

כנראה שמדובר ברגע הכי טהור ומקסים של דבנדרה בנהארט.

(2004)

הוא נכנס לגלגל"צ. סנופ דוג עשה לו גרסת כיסוי. קדימונים בטלוויזיה עפו על הבייס ליין שלו. כל אלו הם כלום ליד מה שפרנץ פרדיננד עשו עם השיר הזה, וזה בעצם, לאפשר לכל קהילת האינדי לקבל את הסאונד של ג'יימס מרפי הרבה יותר בהבנה.

(2003)

שהגורילאז, The Good, the Bad & the Queen והשטות הזו עם הקופים והאופרה ילכו לחפש את עצמם במדינות העולם השלישי. השיר הכי טוב של דיימון אלברן בעשור הזה הגיע דווקא מהאלבום האחרון (והמקושקש למדי) של בלר. אז נכון, גם השיר הזה הוקלט במרוקו, ולא חף מנגיעות אוריינטליות שבכל מקום אחר היו מרגיזות, אבל זה כל כך יפה ומרגש ומקסים וכו' וכו', שאי אפשר באמת לקטר.

(2000)

כל כך הרבה שנים עברו וזה עדיין השיר הכי פאקד-אפ ששמעתי. אמינם מוציא כאן את כל הכעסים על קים - בת זוגו לסירוגין ואם הילדה שלו - בדרך הכי אלימה ומפחידה שאי פעם הגיעה לטייפ. רצח, צרחות, הטבעה בנהר, נעילה בתא המטען כשלכל אורך המאורעות האלו, היילי, הילדה, נמצאת בסביבה. אין ספק שאמינם הוא המחנך הטוב של העשור.

(2005)

כל מה שיש לי להגיד זה פה-פה-פה. אם אתם לא יודעים מה זה אומר, אתם בטח צריכים להחליף תחומי עניין, חברים, מלתחה וסגנון חיים. עזבו, אולי פשוט תחתכו את הורידים ותחסכו מאיתנו את הקיום שלכם.

(2006)

לילי אלן היא האישה של העשור. לא מבחינה מוזיקלית, אלא באופן רומנטי. כשאני עובר אחורה וחושב על כל הקראשים שהיו לי מאז שנת 2000, אלן מנצחת את כולן: ג'ני לואיס, ג'ורג' פרינגל, מירנדה למברנט, זואי דשנל, אפי, ג'מינה פרל. היא אולי לא הכי יפה או הכי כוסית, היא אולי קצת בימבו ומאוד מלאה בעצמה, אבל בסופו של דבר, יהיה איתה הכי כיף - גם במסיבות, גם ברביצה בבית מול הטלוויזיה, גם בערב עם חברים וכן, כנראה שגם במיטה. בגלל זה, אני שמח כשהיא מחייכת, גם אם זה בזכות מעשים נוראיים (כפי שמודגם בקליפ החמוד להפליא של השיר). לאחרונה לילי אמרה שהיא פורשת - שזהו, לא נשמע ממנה יותר מוזיקה. כולי תקווה שהיא תוותר על הפרישה הזו, ותעשה לנו את העשור הבא כמעט כמו שהיא עשתה לנו את הנוכחי.

(2008)

כשהשיר הזה התחיל בהופעה של Why? בתל אביב, הקהל היה באקסטזה. כולם צרחו את המילים ומחאו כפיים בטירוף, כאילו שמדובר בלהיט אצטדיונים של U2 ולא באחד מהשירים הכי עצובים ומרגשים של העשור. כנראה שתערובת הסגנונות הזו, שיוני וולף, האיש המניע את Why?, כל כך מתמחה בה, יוצרת בלבול עצום, שגורם לאנשים לא להבין מה בדיוק הם שומעים ולמה. והילדים אוהבים בלבול - בלעדיו הם לא היו שורדים יום.