מה שהילדים אוהבים 100

(אלון עוזיאל)

פאק, 100 קאסטים. זה עושה אותי מאושר וגורם לי לרצות להיות עם המון אנשים שאני אוהב. או בעצם, כמו בסינגל שפותח את המיקס החגיגי הזה, לגרור את כל הפאנקס שאכפת לי מהם אל דרך המאהבים ולשחק איתם שם במשחקים. זה בערך מה שקורה כאן השבוע: 25 אנשים מלאי ידע שכל אחד או אחת מהם בחרו שיר בודד מהתקופה האחרונה. עם כל משתתף במדור יש לי היסטוריה קצת שונה וכולם השפיעו עליי ועל 100 הקאסטים בצורה זו או אחרת. עם כולם ביחד, נוצר מיקס עמוס ומפוצל של מה שכנראה אפשר להגדיר בתור המוזיקה הכי טובה של הרגע. אז יאללה, לכבוד ה-100 מיקסים הבאים.

(אבי שניבאום - הגולד דיגר ועורך תרבות בטיים אאוט תל אביב)

בניגוד לשם השיר, ההתחלה דווקא מזכירה קצת את "Gin & Juice” של סנופ דוג, אבל תנו לו כמה שניות ומהר מאוד תיסחפו לחוויה שונה לחלוטין. המים המבעבעים בתחילת הקטע מפנים מקום לארפגו רך ותיפוף אלקטרוני עדין. בריידס לא ממהרים לשום מקום ואחרי פרק זמן – שמרגיש כמו נצח בשמיעה הראשונה – מצטרף לחגיגה החרישית קול נשי מהפנט שפונה אל מאהב לשעבר שכנראה נטש ו/או בגד. "לימונדה" נמשך שש וחצי דקות ארוכות, מספקות ומקוריות. התוצר הסופי הוא השיר של הרגע או לכל הפחות שיר עם שם שאף ילד לא יסרב לו.

(ניב הדס – הסנדק, שותף בבלוג תפו"ד ועיתונאי בהארץ)

סקרוגייז הוא לא רק השם הכי מגניב בהיסטוריה של מיקרו-ז'אנר כלשהו, יש בו אפילו היגיון: שילוב בין השפעות של ההיפ הופ המרוטש של די ג'יי סקרו ושוגייז בריטי אווירתי. בתוך התיחום הסגנוני הערטילאי – שמכונה גם וויץ' האוס, Drag ו-Rapegaze – ל-oOoOO, הפסבדונים של כריסטופר דקסטר גרינספאן, יש את השירים הכי יפים. ומי שלא חושב ש-"Hearts" הוא שיר יפה כנראה שאין לו אחד.

(אריאל קריל - מומחה לסקס טנטרי ועורך וואלה! תרבות)

איפוק. כל מי שהקשיב לניקולאס ז'אר, ועל אחת כמה וכמה כל מי שהיה נוכח בסט המופתי שניגן בתל אביב לפני כחודש וחצי, יודע שזה מה שטמון בביט האיטי אך טעון עד להתפקע שכבר הפך לסימן ההיכר של המוזיקה שלו. מי שהכיר לי אותו הוא אמיר אגוזי במדורו "רשמקול", כאן בוואלה! תרבות, ומאז אני שבוי. האוס אנטי-"ניצחונות"; בנייה עיקשת של מתח שלעולם אינו מגיע לפורקן; ניסוח מוזיקלי של אידיאל המיניות הגברי – הכל נכון, והשיר "Problems with the Sun", מתוך אלבומו המתקרב, מוכיח כמה גרוב יכול להכיל המצב הלכאורה מתסכל הזה. בבחירה בין אורגזמה לבין מה שמוביל אליה, ברור שניקולאס ז'אר בוחר באופציה האחרונה, ולנו הוא לא משאיר שום ברירה אלא להיות שם איתו. טייק איט אור ליב איט – להיות גבר מעולם לא נשמע טוב יותר. וזה מה שהילדים אוהבים.

(אחי רז - ראש ועד ההורים ובעל הבלוג "פלייס הולדר")

המנוי הכי חשוב שעשיתי בחודשים האחרונים היה להוטפייל. האובסס הסופר-חרוץ מ-Core News מעלה לשם על בסיס קבוע את תוכנית הרדיו של ג'אזנובה, "קליידוסקופ". התוכנית הזאת מלאה ביהלומי צ'ילאאוט ישנים וחדשים, ו-"Soak It Up" רץ שם חזק במשך כמה תוכניות. ובצדק. כמות ההליום בשיר הזה יכולה להרים באוויר את מנהטן.

(יוני שרוני - חובב כובעונים, עורך מדור לילה בעכבר העיר ובעל הבלוג "ניים דרופינג")

הצ'ילווייב מת. אבל רגע, דאקטיילס זה האלטר אגו של מת'יו מונדנייל, והוא הגיטריסט של ריל אסטייט, והם להקת צ'ילווייב, אז מה זה אומר שהוא מת? יכול להיות שבגלל זה מונדנייל הפך עולמות והצליח לגרום לנוח לנוקס (פנדה בר) לעשות איתו שיתוף פעולה ולרכוב על ההצלחה שלו בתקווה שזה יעזור? ולמה פנדה בר עושה כל כך הרבה טיזינג עם האלבום החדש שלו? מה, הוא חושב שזה עבד ל"צ'ייניס דמוקרסי"? ואת מי מעניין הארט של האלבום חודשיים לפני? אגב, הוא תומך בהסנפת מלח אמבטיה? ויכול להיות שפנדה בר הוא בכלל אמן אוברגראונד?

(עמית קלינג - דמות מארץ יצורי הפרא ועורך בנענע תרבות)

ג'ון דארנייל שר בפזמון, "Goddamn these vampires for what they've done to me". האם הערפדים אשמים בזה ששני האלבומים האחרונים של המאונטיין גואטס היו גרועים? נשמע סביר. מה גם שעכשיו, כשהוא לכאורה השתחרר מההשפעה הרעה של מוצצי הדם, הוא משחרר את הסינגל המצוין הזה. אני מקווה ש-"All Eternals Deck", האלבום שייצא במרץ, ישמור על הרמה – כי בשנים האחרונות נאלצתי להדיח את הגואטס מעמדת "הלהקה האהובה עליי", וזו היתה הפרידה הכי קשה שעברתי.

(בן ריפתין - מורה בארץ ישראל ובעל הלייבל דםדם)

בשנה שעברה נסעתי לפסטיבל בברצלונה והצלחתי להשיג צמיד בקסטייג'. בשביל לאסוף אותו, הלכתי למלון שקרוב למתחם הפסטיבל ובלובי ראיתי את ברדפורד קוקס (אטלס סאונד) יושב על ספה. ניגשתי אליו ושפכתי מחמאות נרגשות, והוא בתגובה אמר "תודה, זה מדהים". אמרתי שאני מתל אביב ושהרבה אנשים רוצים שהוא יגיע אלינו להופיע, והוא אמר "תודה רבה, זה ממש מדהים". שאלתי אם אפשר להזמין אותו להופיע, והוא אמר, "כן, זה יהיה נהדר". אחר הצהריים הוא הופיע – עדיין לא בישראל – ומהבמה הגבוהה שעליה עמד לבדו הוא ראה את הים. "תראו כמה יפה הים. אני רוצה להקדיש את השיר הבא לים". כי כזה הוא קוקס – הוא עולה לבמה, מרגיש שהוא בחדר השינה ושלפעמים הקהל שלו זה הים.

(ירדן אלבוחר - נערת ה-WAWA)

אני לא יוצרת מוזיקה, אבל אם הייתי, נראה לי שהשאיפה היתה לקום בבוקר עם איזה ליין גאוני בראש, לשבת על הפסנתר ולפלוט אותו כמו איזה שיעול. נראה לי שזה מה שקרה לאלכס זאנג האנגטי, האיש שמאחורי דירטי ביצ'ס. זה כאילו שהשיר היפיפה הזה התפלק לו ככה, במקרה. אולי בגלל זה הוא מרגיש כמו שבריר שניה של חלום מתוק, רגע אחרי שהוא נגמר.

(ליה פן - נשואה למאפיה ועיתונאית בהארץ)

הילדים אולי חושבים שפולי ג'ין היא זקנה מקומטת שעתידה מאחוריה, אבל כדאי להם לשמוע את האלבום החדש של סבתל'ה לפני שהם קוברים אותה. אחרי שנכנסה לקומה קצרה שזכתה לכינוי "White Chalk", היא חוזרת עם אלבום שיכול היה להיות הפסקול המושלם להפגנות בכיכר תחריר. או רבין.

(בלה גונשורוביץ - נערת השער ועיתונאית בטיים אאוט תל אביב)

סטארפאקר קצת התבלבלו והוציאו קטע קיצי מושלם עם ניחוחות פליימניג ליפסיים דווקא בסוף ינואר. שיתביישו, הם לא יודעים שזה בדיוק הזמן שבו תל אביב מקבלת את 15 דקות החורף שלה?

(אבנר שביט - שומר המסך ואיש וואלה! תרבות)

לפעמים אתה שומע שיר ומיד יודע שהוא הולך לככב בכל פרומו ופסקול טלוויזיוני או קולנועי אפשרי. זאת בדיוק התחושה שמתלווה להאזנה ל-"Finale" של הלהקה הקליפורנית Funeral Party, שכאילו נכתב כדי ללוות רגעי שיא בדרמות נעורים, סצינות אווירה בדרמות של CW או סתם פרסומות לשמפו. כל זה לא אומר ש-"Finale" אינו שיר מרגש כשלעצמו, אבל מעבר לכך יש בו גם את הדרוש כדי לשמש החצנה של מרד נעורים – מהזעקה בקולו של הסולן דרך הפזמון הקליט שמבוסס על מוטיב המנוני ועד העובדה שכולו נכתב בלשון רבים ומשתמש בביטויים כמו "לברוח", "להתעורר" ו"אנחנו הקול". "Finale" הוא מועמד אידיאלי למלא את המשבצת ש"קידס" תפס עד כה, עד שיישחק גם הוא. לפיכך, בניגוד למשתמע משמו, הסיפור של השיר הזה רק התחיל.

(מיכל הניג, המוח של קולקטיב שולחן 7 ועורכת במעריב)

כמו שסרטים לא צריכים להיות באורך של יותר משעה וחצי (לא ראיתי את "אווטאר" למשל, יש גבול למה שאני מסוגלת), ככה גם שירי פופ-רוק אמיתיים לא צריכים לעלות על שלוש דקות. קלאוד נט'ינגס, הרכב מקליבלנד שמאחוריו עומד דילן בלדי, הפנימו את זה והאלבום החדש והמצוין שלהם כולל 11 שירים ממש קצרים. וכולם מדהימים. בחרתי את "Nothing’s Wrong" אבל יכולתי לבחור גם כל אחד אחר מהם. בחיי, זה היה קשה.

(אורי רנרט - הסופרסטאר של המחר וחבר בלהקות רוצי בובי, אד טרנר והדנילוף סנטר ופלישת חוטפי הגופות)

הבחור הזה הוא פחות או יותר הדבר שהכי שמחתי לגלות בשנה האחרונה. זה מזל, כי הוא לא מפסיק להמטיר עלינו. טיי סגל הספיק להוציא מסוף 2008 כבר ארבעה אלבומי סולו, ועוד כמה ספליטים ואלבומי לייב. השיר הנ"ל מגיע מהאלבום האחרון שלו, "Melted", והוא לא מצליח לצאת לי מהראש מהרגע הראשון ששמעתי אותו. זה שיר אהבה בועט, רועש ומרגש כאחד. הלוואי עליי חברה כמו זו שהוא מדבר עליה. או לפחות להצליח לכתוב שיר כזה. ווהו!

(עמר שפירא - הכוריאוגרף של קולקטיב שולחן 7 ומגיש בערוץ 10)

קשה לשמור על דיאטה מאוזנת בתקופת מבחנים. מוזיקלית, ובכלל. על השולחן נערמות טיוטות עם תרגילים חצי-פתורים, ויחד איתן גם המון דברים שככל הנראה לא אשמע או אקרא לעולם. כדי לא להתייאש, אני לוקח דף מראש הערימה ומשרטט עליו סקיצה גסה של אוסטרליה. משם באים Strange Talk; נדרשו מהם שלושה חודשים מהדמו ועד שמצאו לייבל, אבל הספיקו להם רק 15 שניות לכבוש את לבי. "Climbing Walls" נשמע קצת כמו מה שהיה קורה אילו מישהו היה פורם ל-Phoenix את הצעיפים ומוציא אותם לשמש. אבל זה לא סתם חיקוי – יש בו כל מה שצריך בשביל שיר מסיבות מושלם. פתאום ערימת הניירות קטנה ובת כיבוש, ואני קם לרקוד בספריה. תודה, אוסטרליה.

(איתי ולדמן - הברבור השחור ועורך טיים אאוט תל אביב)

מה שאני אוהב בשיר הזה זה את העצלות האלקטרונית שלו. יש בו איזו מונוטוניות מכשפת וממכרת. וזה גם שיר שקל לזמזם, שזה חשוב לאללה. ג'וזף מאונט, סוג של להקה של איש אחד, עובר דרך השיר כבן אדם הכי קול בעולם. האמת היא שאין לי מושג אפילו איך הוא נראה. רגע, אני אבדוק בגוגל. או.קי, בדקתי. הוא בריטי לבנבן וטיפה שמנמן. קצת מזכיר אותך, אלון, למען האמת.

(דפנה לוסטיג - מילפית, אשת טלוויזיה ועיתונאית בוואלה! תרבות)

ברימיקס של סקרים לקסיוס יש שני דברים נחמדים: הראשון הוא המפגש שנוצר בו בין קסיוס, מלכי הקרוס אובר של סצינת הדאנס מהניינטיז, לבין סקרים, מלך הקרוס אובר של סצינת הדאנס (היום זה דאבסטפ) הנוכחית. והדבר הנחמד השני הוא שסקרים, כמו כל קרחניסט מסור, לוקח טראק איטי של הרכב מזדקן ועושה ממנו עיסת קלידים בפיץ' גבוה, משהו שנשמע כאילו נשכח בטעות באולפן של מובי ב-95' לצד קלאסיקות כמו "Feeling So Real". אז קסיוס וסקרים הם הבחירה שלי כי אחרי הכל, גם האנשים הכי קולים חוגגים מאה פלייליסטים עם ידיים באוויר.

(אלכס פולונסקי, הקמע המטופש של קולקטיב שולחן 7 ועורך תרבות בטיים אאוט)

"No More Idols", האלבום החדש של צמד המפיקים הבריטים צ'ייס & סטטוס, הוא חתיכת דבר מדהים. בזמן שרוב השירים בו הם שילוב מחורע בין רוק לדראם-נ'-בייס, דווקא "Blind Faith" עם כוכב הסול העולה ליאם ביילי הוא מהשירים האלה שבהופעות גורמים לאנגלים שיכורים להוריד חולצה ולהניף את הידיים באוויר. גם לי זה מרגיש כמו הדבר הנכון לעשות, למרות שקצת קשה להודות בזה בלי להרגיש שיצאתי קצת ערס מהניינטיז.

(נדב רביד - המבוגר האחראי, מוזיקאי ומגיש את "הקצה")

לא מספיק שדונלד גלובר הוא חבר בקאסט של אחת התוכניות הכי מצחיקות על המסך, "קומיוניטי", ולא מספיק שהוא מטפח קריירת צד כראפר שבלוגרים אוהבים, אז יש לו גם אצבע על הדופק וטעם מצוין. הנה, הוא לקח את הרימיקס הכי טוב בשטח, זה של ג'יימי אקס-אקס לאדל, והוסיף עליו כמה בתים בשביל הקטע.

(עינב שיף - הרומנטיקן וסגן עורך וואלה! תרבות)

מלבד היותו שיר פשוט מעולה משמיעה ראשונה, האופן שבו מי שקורא את מדור "מה שהילדים אוהבים" נחשף לשיר כמו זה של הראפר כל כך מבטיח וענק כמו ת'יאופילוס לונדון הופך אותו למועמד קלאסי לקאסט ה-100: זה מתחיל בשיטוט אקראי בטוויטר, ציוץ של בלוג נחשב שמודיע על שיר חדש של שם מוכר, אבל כזה שהציפייה לחומרים חדשים ממנו היא כמעט כמו להכיר להקה חדשה, האזנה ראשונה, הגברת הווליום, האזנה שנייה וניסיון לשים לב למילים ובפעם השלישית לתהות - "האם זה יופיע במדור השבוע?". במקרה הספציפי הזה, מדובר גם בשיר שיכול בקלות להתחלק בין "מה שהילדים אוהבים" ל"רשמקול" של אמיר אגוזי, שני קאסטים שמכסים טווח מרשים של סגנונות ומספקים לגולש הישראלי את המנה המוזיקלית האינטליגנטית והעדכנית ביותר לכלי תקשורת ארצי בסדר הגודל של וואלה! תרבות. במקרה של "Why Even Try", יש מצב שגם כותב המדור הזה וגם אגוזי טרם עלו עליו, כך שהשמחה ממש גדולה.

(הילית וולברג - הגווידט מכרם התימנים והעורכת של פליקס)

בדיוק בזמן לחגיגות ה-100 של הילדים, Kidz in the Hall – נאלג' ודאבל או משיקגו, שמצאו אחד את השני בתחרות כישרונות באוניברסיטת פנסילבניה – שחררו שיר שני כחלק מה-"Brain Candy Series" שלהם, סדרה של שירים וקליפים שהם צפויים לשחרר לרשת בשבועות הקרובים. והפעם, הילדים מהמסדרון מצדיעים חצי בצחוק, חצי ברצינות, לסמים שלנצח לא ייעלמו מהגטו. "השאיפה הראשונה היא על חשבון הבית, ניגרז, תסניפו בחינם", הם מפצירים בילדים. חלקם יבינו גם את המסר הסמוי. הראפר Curren$y מניו אורלינס והאם.סי השיקגואי מיקי הולסטד מתארחים כאן ומרכיבים ביחד את המתנה המושלמת ליום ההולדת של הילדים – שילוב מנצח בין השכלה גבוהה ושבועת אמונים לסם. שיהיה במזל!

(יעל קוברובסקי - שחורה שכלואה בגוף לבן)

ביום שליל וויין השתחרר מהכלא רציתי לעשות מסיבה, אבל לא היה לי נעים כי זה גם היה יום הזיכרון לרצח רבין. בערך חודש אחרי הוא הוציא את הסינגל הזה והוכיח שאולי כל ראפר יכול להיכנס לכלא על אחזקת נשק (מה הם עושים עם הנשק הזה? הם כבר לא צריכים לשדוד בנקים) אבל רק וויזי יכול לצאת כמו מלך ולהתפוצץ על העולם. אז נכון, הוא לא תמיד משקיע בחרוזים, וכל מי שראה את "The Carter" יודע שזה לא שהוא יושב עם המחברת שלו, תולש דפים ומתייסר על כל מילה. ועדיין, מה שליל וויין הספיק לעשות מאחורי הסורגים, רובנו לא מצליחים לעשות כל החיים. לכן, לא ברור לי למה אומרים שהיפ הופ זו לא מוזיקה חינוכית. וויזי לימד אותי את כל מה שאני יודעת על מצליחנות, אמביציה ומוסר עבודה.

(איל פרידמן - לוחם פופ, מוזיקאי ומגיש את "הקצה")

לרוב אני מסתייג עד מגחך אל מול שמות חדשים ונמהרים לתתי ז'אנרים, שבעיקר מעידים על הצורך התמידי של אנשים לקטלג את המוזיקה שהם שומעים, במיוחד כשהיא פורצת גבולות. אבל בשנתיים האחרונות הגיחו לפחות שני שמות כאלה שדווקא מתגלגלים נפלא: גלואו-פיי (פי אלף יותר טוב מהשם המקביל והמרדים לאותה מוזיקה בדיוק - צ'ילווייב) ו-לאבסטפ. אם זה הטייטל הנדרש לתאר את הגל החדש הזה שמערבב בין טו-סטפ, האוס, דאבסטפ, אר'נ'בי ומה שזה לא יהיה, אז למה לא. כך או כך, הלאבסטפ – או איך שלא יקראו לו עוד חצי שנה – הוא אחד הדברים הכי מפנקים ומרתקים שקרו למוזיקה בשנים האחרונות. אקס/אקס/אקס/וויי ממנצ'סטר הוא אחד הלאבסטפרים הכי נהדרים שיש, וזה אחד משני הקטעים המענגים שמופיעים באי-פי החדש שלו. אני אוהב-סטפ את הילדים, והילדים אוהבים-סטפ לאבסטפ. מזל טוב דוד אלון.

(מיכל רונאל וטל מסינג - משפחת 3.0)

כן, אפשר לטעון שזו התחכמות – אחרי הכל, אדי הופר הקליט את "Pass It On" ב-1980, שנה שבקלות יכולה להיחשב עבור הילדים הלומי-הריטלין כחלק מעידן הקרח. אבל את המצב מצילה העובדה שהפנינה הנשכחת הזו יצאה מחדש על גבי ויניל מהודר רק בסוף 2010. זוהי גרסת האמפישלוש של ציפרלקס והיא מרגיעה בצורה קוסמית. תפילת השמש/גשם/רוח של הופר היא כישוף שאינו כפוף למימד הזמן, מה שמעניק לנו את הזכות להכתיר אותה כקטע הצ'ילווייב של השנה.

(ניר גפן - נערת המסיבות ועיתונאית בטיים אאוט תל אביב)

מאז יום ההולדת האחרון של ה"ילדים" ההעדפות המוזיקליות שלי עברו תמורה ענקית. אם בשנה שעברה בחרתי לקאסט קטע היפ הופ בהפקתו של מאדליב, הפעם אדלג לקצה השני של הקשת השחורה. מייסיו פלקס הוציא ממש השבוע את האלבום "Life Index", האלבום הראשון שלו בלייבל Crosstown Rebels. בקטע שבחרתי, "Your Style" – כמו בכל קטעיו של מייסיו וכמו רוחו של הלייבל – קיים שילוב בין אלקטרוניקה לשעות הקטנות, ומוטיבים של Fאנק ונשמה.

(עידית פרנקל - האחות קראחנה, שותפה בבלוג תפו"ד ועיתונאית בהארץ ובוואלה! תרבות)

שועלי טכנו ותיקים מכירים את מסאו פלקס בעיקר תחת הפסבדון Maetrik, ואת הסאונד שלו כאפל ועתידני. באלבום החדש, זונח פלקס את האפלה לטובת 11 קטעי האוס אורגניים, דיסקואיים, מלאים בווקאלז, נשמה ושאר מיני טובין. לא בכדי הוא זוכה לטיפול מצד המפיקים החמים של התקופה - ניקולאס ז'אר ומיה ג'ין קולז. בחרתי את "Bring it Back", הקטע שסוגר את האלבום, משום שהוא מייצג בעיניי את כל מה שטוב כרגע בהאוס: הפקה מלאת מלודיה, שנוגעת אפילו בפאתוס אבל לא מאבדת פאסון בזכות ביט פ'אנקי וסימפול מהודק. בשנה האחרונה, "אני כסף צעיר", הבלוג של אלון, התכתב לא מעט עם "תפו"ד", הבלוג של ניב הדס ושלי, ובכל הזדמנות שמחתי לגלות עד כמה הם משלימים זה את זה מבחינה מוזיקלית והסתכלות תרבותית. לכן בחרתי קטע האוס כמעט קלאסי למיקס יום ההולדת. נדמה לי שהיום הילדים פתוחים יותר מתמיד למה שהמבוגרים אוהבים. מזל טוב!