ציירו תמונה וולגרית

“What Difference Does It Make?"
(מוריסי, אחד שמעולם לא יצא מהארון, 1984)

לכל הגברים יש סוד והנה שלי: אני מקנא בכנופיית שלטון הארון. אני מקנא בתחושת הצדקנות שהביאה אותם לפרק את חייהם הפרטיים של עוכרי ישראל, אנשים שבחרו לשמור על פרטיותם. הקנאה היא מהלב, כי אני נזכר בספקנות ובפחד של אמנים אחרים, קצת יותר גדולים מאלו המדוברים, שאייטולות היציאה מהארון עמדו לידם ולא העזו להיטפל אליהם ברשעות כזו. לא זכור לי, למשל, שכריס לואו מהפט שופ בויז, אחד שחושב שנטייתו המינית היא לא עניינו של אף אחד, ניסה לשמש דוגמה לעשרות הומואים ולסביות, במצב גרוע בהרבה אגב ממצבם של מקביליהם בישראל. גם לא זכור לי שמבקר מוזיקה שנודע כמעריץ של כריס לואו וניל טננט אי פעם התלונן על העניין, או איים שלא לשמוע אותם וחס חלילה אולי להחרים את הופעתם בישראל. אבל למה ללכת רחוק? לא צריך להיות מומחה גדול בהלכות מוריסי כדי לדעת שסולן הסמיתס לא עמד אי פעם מול כיכר הומה אדם וגם לא מול עיתונאי בודד והצהיר את המילים שיעשו לשליחים של החופש לבחור נעים באוזן.

יודעים מה? גם כשמוריסי ישב לצד עיתונאי ושחקן קולנוע ישראלים, שנשלחו אליו עד לונדון כדי לדבר איתו, בחר מוז להמשיך להיות אותו עוף מוזר ואהוב, שממילא המוזיקה שלו מדברת בעד עצמה. ברור שהוא לא היה צריך לצאת בווידוי חושפני – הוא אפילו לא נשאל על כך, גם לא על ידי מי שמסרב באופן שיטתי ומתוך אידיאולוגיה לראיין אמנים שעדיין חבויים לדידו בתוך הארון, ומשבשים את סדר היום התקין של אלו שרוצים לצאת ממנו ובסך הכל מחכים לאישור שלהם. מדוע אם כן לא זכו אותם גיבורים לטיפול המוסר המוחלט, שלא עושה איפה ואיפה, ואילו אלו שברוב חוצפתם נמנעו – בין אם הוסכם על כך מראש ובין אם לא – מלהשתתף באותה עצרת מדוברת כן?

הסיבה היא שלכנופיית שלטון הארון אין סיבה לעמוד בטהרנות שלהם על גב מי שאין להם יכולת להפיק מהם רווח. ההתנשאות והכוחנות שדורשת מאמנים ישראלים לצאת מהארון בפומבי היא צביעות כה בוטה, שהיא מנת יכולתו הבלבדית של החזק; זה שאשכרה, ברחל בתך הקטנה, או איך שלא תכנו את זה, מרשה לעצמו לקחת אחריות על חייהם הפרטיים של אחרים ובאצטלה אעלק חברתית, מוסרית, ליברלית, משחררת ותורמת, לפרגן לעצמו זעם קדוש וגם אולי, הון פוליטי פנימי. מעניין איך כנופיית שלטון הארון היתה מגיבה למשמע התשובה שמוריסי ענה לכתב "רולינג סטון" שטען שהוא הומו ("מדובר בחדשות עבורי"), לו היה מדובר באמן שאפשר היה להרוויח ממנו הפניה משער של עיתון גדול בישראל. בטח היו אומרים שהוא שקרן. אחר כך הם גם היו מטקבקים.

ההתנהגות של הכנופיה כלפי אמני ישראל היא לא פחות כוחנית מדרך השלטונות, הדורשים לדעת איפה כל מועמד לבמת יום העצמאות שירת בצבא. בשני המקרים, הצד החזק – וכן, האמנים הם הצד החלש בעסק - מעוניין לפגוע בדימויו של אדם פרטי על ידי עיסוק באלמנט שלא רלוונטי לתחום ההתמחות שלו. המקרה של שתדלני האאוטינג הוא אולי גרוע בהרבה, כי כשהשלטון החליט שהוא עובר למצב מלחמה, הוא עשה זאת לכולם, ממארינה מקסימיליאן בלומין ועד אחרון אמני ועדי העובדים. בצד השני לעומת זאת יש הנחות סלב, בעיקר לכאלו עם מקדמי רגישות מהילדות או סתם כאלו שלא באמת מעניין אותם מי אלו הפיגורות שציטוט שלהם שווה אובדן הפרטיות. כמה קל וכיף זה להיות גיבור, מוסרי וצודק מול אמן שמנסה לגדל ילדה ולהתפרנס ממוזיקה בישראל, הא?

אבל לפני שציד המכשפות הזה ממשיך והראשים מתגלגלים כדאי להזכיר לראשי הממשלה מטעם עצמם (מותר למחזר רק ביטויים מדויקים כל כך), שהמעשה המסוכן ביותר שלהם הוא שלכל אקט יש שורה תחתונה: המתלהמים הכוחניים רוקנו את המשמעות מכל טקסט של מוריסי, אוקרק'ה או ניל טננט. בכך שהם הפכו את היציאה מהארון לתנאי לאמינותו של האמן, הם הוכיחו שלמעשה אף שורה שהטיפה לאהבת אדם, סובלנות, שוויון וקבלת האחר היא לא רלוונטית. בעולם הדיכוטומי והדוחה הזה אין מקום לסטרייטים שמעריצים את האומץ העצום של בלוק פארטי, או מתחברים לשנאה העצמית של מוריסי. אם הנושא הוא רק בפנים או מחוץ לארון, הרי אין סיבה לאנשים סובלניים ופתוחים לקבל את השונה דרך המוזיקה כי ממילא היא לא הנושא. מדהים, עצוב וכל כך מדכא שדווקא בזמנים האלו, האור שלעולם אינו כבה הפך לחושך גדול.