ב-40 שנות קריירה זכתה חוה אלברשטיין בצדק לכל שבח מקצועי אפשרי, אם זה על הקול ההומניסטי הנדיר והחשוב שיוצא מאלבומיה ואם זה על הווקאליות המופלאה שלה, שנשמעת גם ב-2010 צלולה ונקייה באופן שלא ייאמן. אלבומים אלו נוצרים במוסר עבודה אינטנסיבי (שמונה אלבומי אולפן בעשור האחרון בלבד, לא כולל אלבומי הופעה ואוספים שלא חסרו לה) שהולם דווקא אמנים מהז'אנר הים תיכוני. גם כך, בלתי אפשרי להגיד שאי פעם יצא מתחת ידיה מוצר שהוא פחות ממוקפד, גם אם לא פורץ דרך. אבל מי מצפה מחוה אלברשטיין, זאת שכבר עשרות שנים, מלחמות, פיגועים, שחיתויות ואופירה אסייג עדיין מצליחה לגרום לאנשים לדמוע עם אותו "פרח הלילך", לפרוץ דרך?
אלא שזוהי בדיוק הבעיה של "ברוך הבא", אלבומה החדש של אלברשטיין. במבט מלמעלה, אין שום דבר רע ב-16 השירים שבו, שכן הם אותו כד יפה שאסור לשבור פשוט כי הוא אינו שבור מלכתחילה. "ברוך הבא" הוא ברובו תקליט אישי שעוסק בלשון מליצית וגבוהה בעולמה הפרטי של אלברשטיין בגיל 62. בעולם הזה יש קצת הומור יבש, קצת יידישקיט, מעט געגוע וכמעט אפס קלישאות שזה לא עניין לזלזל בו, במיוחד לאור רוב היצירות של נכסי צאן הברזל במוזיקה הישראלית (להוציא, כמובן, האלבום החדש של פוליקר).
אבל למרות החן של "החזאי", עומק הניסיון הנהדר של שירים כמו "הזמן" ו"שני עולמות", והחיוך הרחב שמעלה "תביעות קטנות", "ברוך הבא" הוא אולי אלבום מזמין, אבל כמעט שאין סיבה לחזור ולבקר בו.
אל תפספס
הסיבה לכך, קודם כל, היא כי בניגוד לרוב האלבומים שאלברשטיין הוציאה בעשור האחרון, למשל "מוצאי חג", "קוקוס" וגם "טבע האדם", ב"ברוך הבא" יש רק טקסט אחד של נדב לוויתן ז"ל, בעלה המנוח של אלברשטיין שהלך לעולמו בתחילת השנה האזרחית. לוויתן היה כותב שנוי במחלוקת בקרב מעריצי אלברשטיין, אך דווקא נוכחותו באלבום של השיר היחיד הזה, "קו פרשת המים" ("על קו פרשת המים של חיי/אני שוכחת מה שלמדתי מהוריי/ ומתחילה ללמוד מילדיי"), מזכירה כמה לוויתן היה משמעותי לדמותה המוזיקלית של הזמרת בעשור האחרון, וזאת מפני שהיו במילותיו דקויות, אנושיות וחן שאלברשטיין ידעה להפוך לטילים של רגש בשירים כמו "אספרסו קצר", "מול הים" ו"טבע האדם".
אך חולשתה הגדולה ביותר של אלברשטיין נותרה אותו קיבעון מוזיקלי שמלווה את כל אלבומיה בעשור האחרון, שרובם הופקו על ידי עובד אפרת, ואחד מהם ("טבע האדם") על ידי אבי לייבוביץ'. בכולם שולט אותו פולק ארבע-אחרי-הצהריים, שאולי מוכיח את עצמו במכירות, אך אמנותית הוא לא משתווה לצורך של אלברשטיין להמשיך לדבר וליצור.
בניגוד לאמנים ותיקים שלא תוכל לחנך אותם, למשל ברוס ספרינגסטין וניל יאנג, אלברשטיין לא מפצה ב"ברוך הבא" על המונוטוניות המחשבתית של שיריה באיזושהי אג'נדה חובקת עולם, וכבר נכתב לעיל שהחדות של לויתן חסרה מאד באלבום.
למעשה, השיר היחיד באלבום הראוי בכלל להתלבש להרכב הפותח ברפרטואר של הזמרת הוותיקה הוא "פרצוף בלי שם", טקסט מחניק ומטריד של אלברשטיין על פליטים באשר הם עם לחן מפתיע בקדרותו של יהודית רביץ. אף שמדובר בשיר כללי יחסית, הוא מזכיר שישראל 2010 היא מקום גזעני וחשוך, שאינו מבין באמת את המונח "אדם באשר הוא אדם" והאמת זה סתם נשמע לו כמו קשקוש של סמולנים. "פרצוף בלי שם" הוא הומאז' הומניסטי במיטב המסורת של אלברשטיין, שמזכיר כי בישראל מסתובבים אלפי פרצופים ללא שמות, שהמדינה ואזרחיה נהנים לדרוס. לכן הוא השיר החשוב ב"ברוך הבא", שמצדו הוא אלבום שיש בו לא מעט אך חשיבות אמיתית בתוך הדיסקוגרפיה של אלברשטיין אין בו.
למרות היותה הזמרת החשובה ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, אלברשטיין מעולם לא היוותה חוד חנית מוזיקלי. היא לא המציאה ז'אנרים וגם לא באמת גידלה יורשות שימשיכו את דרכה באמצעים אחרים, מקסימום שכפולים אליטיסטיים ובלתי ממוצים נוסח רונה קינן. למרות זאת, אסור שקולה של אלברשטיין, הכה בודד באפלה של הזמן הזה, ייעלם בתוך המעטפת המוזיקלית הבעייתית של אלבומיה. האלבום הבא של אלברשטיין, שבו סביר למדי שתתמודד עם אובדנו הכואב של בעלה ושותפה לדרך, צריך להיות קריאת הכיוון של המוזיקה הישראלית האיכותית ולשם כך אלברשטיין חייבת איזה בריאן אינו, דניאל לנואה (האיש שהחייה את דילן ב-"Oh Mercy" ו-"Time Out of Mind") או ריק רובין (שעשה זאת לג'וני קאש), שיאזן בין המסחרי לאינטליגנטי וימציא אותה מחדש, גם כדי שזיכרונות הישגי העבר שלה יתחדדו וגם כדי שעוד 20 שנים לא נסתכל ימינה ושמאלה ונמצא רק את עשרות פרחי הלילך שאיש אינו מבדיל ביניהם.