קורה לטובים ביותר: על האלבום החדש של LCD סאונדסיסטם

ב-"This Is Happening", האלבום השלישי של LCD סאונדסיסטם, מנהיג ההרכב ג'יימס מרפי מיישר קו עם בלוגרי העולם ועיתונאי המוזיקה. אם עד היום היה נראה שהוא קצת חושש מכובד האחריות שהפילו עליו, שהוא מנסה, איכשהו, לעמוד בסטנדרטים שהוא מעולם לא הכריז עליהם, מרפי של 2010 הוא מפוכח ומשוחרר יותר. הוא יודע שכל מה שאמרו עליו נכון, אבל הוא לא נותן לזה לעלות לו לראש; הוא מקבל את תפקיד הסנדק שהציעו לו אינספור פעמים - לא כי הוא יהיר או מלא בעצמו, אלא כי הוא סוף סוף הבין את מה שרבים קלטו כבר ב-2005: אין איש טוב יותר לתפקיד ורק בידיים שלו, שני העולמות, זה של האינדי-רוק וזה של אלקטרוניקת הרחבות לא יתפצלו ויסתכסכו שוב.

מרפי לוקח על עצמו את התפקיד רק עכשיו, כי הוא מרגיש שהוא כבר עשה מספיק בכדי להיות ראוי לו. עד האלבום הזה, הקריירה של מרפי, מוצלחת ככל שתהיה, פעלה בצל של "Losing My Edge" - השיר שאיתו פרץ ובו הביע את כל הפחדים שלו, שנבעו מגילו המתקדם, החיבה שלו למיתוסים והקנאה ו/או זלזול בכל ההיפסטרים הצעירים שמחזיקים את עולם המוזיקה האלטרנטיבית בביצים.

אלא שרק עכשיו הוא מצליח להשתחרר מהסינגל המצוין ההוא. כנראה שהוא שם לב להשפעה שלו, לגל האמנים שניסו ומנסים לחקות רק אותו - ולא את כל ההשפעות שלו - והפנים שכל הצעירים לא הולכים להתייחס אליו כאל הייפ חולף אלא כאל יוצר משמעותי לפחות כמו כל האלילים שלו.

ההשלמה הזו לא הביאה את מרפי לזלזל ולא גרמה לו להישען לאחור. להיפך. היא גרמה לו לנסות ולנצל את הכוח שלו, להבהיר את חוקי המשחק של הממלכה שלו ולהפסיק לקחת ללב את מה שאומרים עליו - לטובה או לרעה - כי אף אחד לא באמת מכיר אותו, אלא רק את המיתוס. בעצם, מרפי מתייחס אלינו כמו פוליטקאי שאומר למצביעים שלו "בחרתם בי, עכשיו תנו לי לעבוד בדרך שלי עד סוף הקדנציה".

הגישה הזו היא זו שהובילה אותו לכתוב את "Pow Pow", סוג של שיר המשך ל-"Losing My Edge", רק שהמסר שלו הפוך ומכיל שורות כמו "יש כמה דברים שאנחנו יודעים שלמדנו ממגזין Fact/ אחד, המלך לובש כובע של מלך וחי בבית של מלך/ שתיים/ הזמן שלך יגיע, אבל הלילה זה הלילה שלנו/ אז אתה צריך לתת לנו את כל הסמים שלך".

מישהו היה צריך להגיד את זה. המוזיקה היא רק חלק, בדיוק כמו שהטקסט הוא חלק או הפוזה היא חלק. מרפי הוא בין הכותבים היחידים שנמנים עם הגדולים של תקופתנו, ובאותו הזמן המוזיקה שלו פורצת גבולות והופכת את הישן לחדש. כשרוב הכותבים מתעסקים בעיקר בלכתוב ונותנים לאנשים אחרים לבנות את המוזיקה סביבם, מרפי תמיד נשאר עם הרגליים על הקרקע; כשהכמה שכן מתעסקים גם במוזיקה נוטים לא לקחת סיכונים בכדי לא להעפיל על הטקסטים שלהם, הוא לא עוזב לרגע את הנושאים שמפריעים לו או לנו להירדם; כשאלו שנשארים מאוהבים ביצירות של עצמם ברמה כזו שהסיפורים והדימויים שלהם לא יכולים לדבר אל האדם הקטן, הוא יותר מהכל מסתכל על התמונה המלאה, על כל הרבדים.

לכן, מרפי יודע שמוזיקה עם טקסטים חלשים לא תעבוד ושהברקות טקסטואליות לא ישמעו טוב עם צלילים מיושנים. הוא בונה סיפור שלם, שמורכב מכל הגורמים שמרכיבים את החיים האורבניים - בלילה או ביום. את הסיפור הזה המאזינים שלו מכירים מקרוב; לא מדובר בחלומות או אשליות. מרפי הוא פשוט האיש שיודע לתרגם את המחשבות שלנו למילים וצלילים. באלבום החדש זה קורה בעיקר בקטע הניו-וייב "One Touch", בסגיר האפי "Home" וב-"All I Want" - שיר לא אופייני שלוקח את העבר של בריאן אינו ודיוויד בואי ומערבב אותם עם ההווה של ג'וליין קזבלנקס ובכל זאת, נשמע הכי LCD שאפשר.

בניגוד למה שקורה בדרך כלל, הדימויים של מרפי לא מחזירים אותנו אל זמנים שרק במוחות מסוימים היו טובים יותר. השנינויות הקטנות שלו, כמו "בחורות שיכורות יודעות שאהבה היא אסטרונאוט, היא חוזרת אך היא אף פעם לא זהה", ("Drunk Girls") או "מגע אחד הוא אף פעם לא מספיק/ אנשים שצריכים אנשים הם אנשים שצריכים אנשים" ("One Touch") הם דברים שרבים מאיתנו מרגישים ולא יודעים איך להגיד בדרך שלא תצא פשטנית מדי.

אך מעל כל הנאמר לעיל, בולט הניסיון שלו לא להיות צדקן וטהרן. מרפי לא יודע את כל האמת, הוא רק יכול לכוון ולתת תובנה משכילה ולכן הוא מסוגל להגיד משפט כמו "אני לא אשתנה/ בגלל זה אני יכול להתאהב" וכמה דקות לאחר מכן, באותו השיר, להגיד "אני יכול להשתנות, אם זה יגרום לך להתאהב".

השורה הנ"ל, שלקוחה מאחד מהשירים הציניים (והמוצלחים) ביותר באלבום, מסבירה בחיוך את הקרב התמידי של מרפי ו-LCD סאונדסיסטם, שמצד אחד מציגים רצון לחידוש בעזרת הכנסת אלמנטים עתיקים ומצד שני רוצים להיות קליטים וקופצניים; מצד אחד הם אוהבים Pאנק שמח ואנרגטי ומצד שני רוצים להחזיק אנשים ברחבה זמן ממושך. אלא שעל אף הקרב הזה, זה מצליח להם. בפועל גם מרפי יודע את זה והוא פשוט רוצה להשתעשע קצת עם הקהל שלו.

בדומה לשני האלבומים שקדמו לו, גם "This Is Happening" הוא אלבום של להיטים. מתחילתו ועד סופו, כל אחד מהשירים יכול היה להיות הסינגל המוביל והמצליח ביותר של כל אמן אחר שפועל בנישה הזו, בין אם הוא באורך של 4 או אפילו 9 דקות. בנוסף, מדובר גם באלבום הכי שלם של LCD סאונדסיסטם, אך הוא לא בהכרח מכיל בשורה שלא היתה כבר ב-"Sound of Silver", אלבומם השני משנת 2007. כאן, פשוט ישנה עוד קפיצת מדרגה אל כיוון הפסגה שממילא כבר נכבשה על ידי מרפי. רק שעכשיו לא נראה שיש מישהו שיצליח להדביק את הפער שנוצר. כנראה שאנחנו נהיה תחת השלטון של מרפי לעוד כמה שנים טובות - צריך רק לקוות שהוא ימשיך להיות שליט הוגן.