מת הבית

בקולנוע של שנות ה-70 וה-80 היה נדמה שישראל הקטנה היא מחוז נוסף של איטליה: אנשים פשוטים וקשי יום אבל עם שמחת חיים שלא תלויה בדבר וחיבה יוקדת לבדיחות יודה ברקן. מאז ועד היום הספקנו לשנות גישה, לאחוז חזק בבאסה ולא להרפות – מלבד הבלחות חד פעמיות שמתעקשות שלא לקחת עצמן ברצינות רבה מדי, כמו למשל "מבצע סבתא", "הכוכב הכחול" ו"אהבה קולומביאנית".

בשנים האחרונות נראה שלקולנוע הישראלי יש קיום בעיני עצמו רק אם הוא בוחש בפצעים שלנו במזלג חלוד. מילא העיסוק האובססיבי במלחמות, עוולות, פערים, דיכוי וזנות, אבל נדמה שהשחקנים שכחו איך לחייך, שהתסריטאים לא זוכרים איך לסיים משפט בלי שלוש נקודות מהורהרות, ושכל ההומור העצמי הים תיכוני שלנו טבע בים המלח.

אז ברור לנו שכדי להצליח בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים חייבים לעשות סרטים שמותאמים לחורי התחת הקפוצים שהולכים לאירועים האלה, אבל למיטב זיכרוננו דווקא הסרטים של אפרים קישון ואורי זוהר – שעם כל העצב שבהם קידשו את שמחת החיים – הם אלה שגם הכי הצליחו בחו"ל. ובאשר לנו – אנחנו נסתפק באיזה "דיזנגוף 99" כזה, שלא יחרבן לנו את החיים עוד יותר בכל פעם שאנחנו קונים כרטיס קולנוע.

נתן וולך, ראש סיעת הגמלאים בעיריית תל אביב, הוא עבריין שהורשע בהפרת אמונים ושהמדינה מבקשת להטיל עליו קלון. זה לא מנע מראש העירייה רון חולדאי למנותו לאחרונה לסגנו ולממלא מקומו. על הנייר – עוד אחת מאותן פרשיות מוניציפאליות שגורמות לך לרצות לדפוק את הראש בקיר מתוך ייאוש. השאלה רק – איזה נייר?

התקשורת הארצית לא מתעניינת והמקומונים – אלו שבימים כתיקונם היו משפדים בכתיבתם המושחזת את כל הגורמים המעורבים בעניין – כבר מזמן לא רלוונטיים. לוולך ולחולדאי שלום, לדמוקרטיה פחות. ככה זה כשהעיתונות המקומית גוססת, כשהכלבים נאלצים להתמודד עם עוד קיצוץ ועוד קיצוץ ושיירת השחיתויות עוברת ברחבי העיר באין מפריע.

מי זוכר איך פעם היו המקומונים שם נרדף לחשיפות חדשותיות, לכתיבה מתוחכמת ולזיהוי טרנדים עוד לפני שאלו ידעו שהם בכלל כאלו? מי זוכר את "כל העיר" הירושלמי ואת מלחמת החורמה שלו נגד הנוסע המתמיד, ראש העיר דאז, אהוד אולמרט? מי זוכר את התחקירים המהפכניים של "כלבו" החיפאי? מי נוצר בליבו את העובדה ששנים לפני שהוא הדרדר לתהומות הסחי היה "העיר" המקום שממנו צמחו בין היתר שמות כמו עלי מוהר, דודו גבע, עוזי וייל וחזי לסקלי? נכון, העולם השתנה, התקשורת השתנתה וגם אנחנו. זה לא מונע מאיתנו לבכות את עונג השבת שנלקח מאיתנו בברוטאליות.

נתוני הרייטינג האחרונים מוכיחים: מדורת השבט אמרה את דברה. הלפיד של "הישרדות" כבה, ושום דן מנו או מרינה עושה דוש ב"אי המתים" לא יצליחו כבר להחזיר עטרה ליושנה. אם ניגרר לרגע למחוזות הניו אייג' אפשר בהחלט להגיד שהכישלון מתחיל מבפנים. הרי קברניטי "הישרדות" מלכתחילה לא האמינו בהישרדותו של המוצר שלהם. אחרת אי אפשר להסביר את ההחלטה לקיים כבר בעונה הרביעית "הישרדות אולסטרס", לשלם לדן מנו סכום עתק כדי שיואיל בטובו להשתתף ולהרים הר של יח"צ לפרויקט התלת מימד של הפרק הראשון ולהוליד עכבר. מדובר בפורמט משובח שבארצות הברית רץ כבר 21 עונות, אז איך אפשר להסביר את העונה הנוכחית בארץ אם לא כשירת ברבור מתוך כוונה תחילה?

לא שאנחנו רוצים להישמע כמו פרסומת לקוטג', אבל באמת – פעם כשפנית לילד ואמרת את המילים "קלאס", "שלוש מקלות", "חת' שתיים שלוש דג מלוח", הוא לא הביט בך במבט שעירב רחמים ובוז. האמת המרה היא שילדי שנות האלפיים לא מתעניינים בשום צורה בפריטים שעמק הסיליקון לא נמצא באילן היוחסין שלהם, ומאידך מתייחסים לאוויר ולחול כאילו היו חומרים רדיואקטיביים.

לא בהכרח היינו רוצים שזבי חוטם רעשניים יבלו את שעות הפנאי שלהם בדפיקת כדורסל בצד הדירה שלנו, אבל היה נחמד אם מפעם לפעם עוד היינו רואים ילדים קופצים על חבל וילדות מתווכחות בלהט על גוגואים. מה גם שהמראה המשובב של ילדון מיוזע ומרובב בבוץ שמצווח "תראו! מצאתי פרת משה רבנו!!" עושה נפלאות להאטת השעון הביולוגי שלנו.

לא המצאנו שום דבר חדש. בכל העולם נדרסות מכולות קטנות על ידי סופרמרקטים גדולים ומנוכרים וחייטים, סנדלרים, ושאר בעלי מלאכה למיניהם נבלעים על ידי תאגידים שפשוט מנווטים את העבודה לסדנאות היזע הסיניות. אבל בינינו, הכי כואב לנו הלב על חנויות הספרים הקטנות שהצלחנו להחריב. תחת מכבשי רשתות הספרים שמנפנפים לנו מול האף בספר בשקל (בתנאי שאת השני נרכוש ב-89 שקלים מלאים, כמובן) נמחצו החנויות החמודות של אנשים שכל כך אהבו ספרים עד שלא היתה להם ברירה אלא לפתוח חנות משלהם. האנשים האלו, לרוב לא צעירים, לרוב ממושקפים, זהרו מעונג כשהגיעו אל ידיהם עותקים פריכים ונוצצים של הספר האחרון של ג'ון אירווינג או מאיר שלו, ומסרו המלצות נלהבות ומלאות תשוקה.

היום, כשתיכנסו לחנות ספרים כדי לקבל המלצה לספר מוצלח, יענה לכם נער מחוצ'קן בווסט מודפס לוגו, שמרוויח שכר מינימום ועושה את הבונוס שלו על דחיפת חפיסת בטריות יחד עם רב המכר האחרון והגנרי שמכר לכם. זה לא שאנחנו שונאים בטריות, זה רק שהיינו מעדיפים שלא להרגיש שהלכנו לסופרמרקט כשלמעשה נכנסנו לחנות ספרים.