אור בקצה המנהרה: על האלבומים של קרן אן, יענקלה רוטבליט, עינב ג'קסון כהן

מוזיקלית, קרן אן זיידל התקשתה עד היום להצדיק את ההייפ סביבה. נכון, היא בהחלט שייכת לצד הנכון של המפה המוזיקלית מבחינה איכותית, אבל בחמשת אלבומי האולפן שלה (לבדה, לא כולל אלבומים כמו זה עם ברוי יוהנסון) היא התקשתה לייצר תחושה סוחפת באמת ושני אלבומיה האחרונים, "Nolita" ואלבום הקרוי על שמה, העידו על דריכה במקום ותחושת פס ייצור ללהיטים שכדאי להשמיע כשהטמפרטורה יורדת אל מתחת ל-18 מעלות בישראל. למעשה, מרוב ששיר כמו "Not Going Anywhere" הפך לסטנדרט קיטש של בתי קפה, כבר בלתי אפשר לשאת את שמו מבלי ללוות אותו בלחשוש גלגלצי.

לכן כבר ב-"My Name is Trouble", השיר הפותח את אלבומה החדש, "101", אפשר להרגיש את השטיח נשמט מתחת לרגליים: הפתיינות שקרן אן מפגינה בו כל כך משכנעת וכובשת, שצריך להאזין לו פעמיים כדי לוודא שזו אכן היא. הביט המוביל של השיר והקלידים שעוטפים אותו מספקים לה את להיט הפופ הקליל (עם טקסט נהדר, כמובן) שהיא היתה צריכה כדי להראות שלא משנה מה יקרה בהמשך האלבום – קרן אן אכן הולכת, אבל הכיוון הוא קדימה במקום לשומקום.

למרבה השמחה, גם ההמשך של "101" עומד בסטנדרט של שיר הפתיחה. קרן אן משלבת בו נכון בין הבלדות שהיא התמחתה בהן ("Run With You") לשירים רזים ודרמטיים פחות ("Sugar Mama") והיא בעיקר נשמעת בו ויטלית ומאתגרת. עיבודי המיתר הם עדיין החוליה החלשה בשיריה, אבל בניגוד לאלבומיה בעבר, היא לא מנסה להרשים בכוח את המאזין בקומפוזיציות שמכבידות על האוזן ללא צורך.

קרן אן היא עדיין לא האמנית השלמה שהיא מסוגלת להיות. אפשר להרגיש שהיא עדיין מחפשת את הזיק החשמלי שיצית מנוע אמנותי מעניין בהרבה מהמנעד שאמנם התרחב ב-"101" אבל עדיין נותר מאד מצומצם. בשירה הנושא, שהוא גם הקטע היפה באלבום, היא מתנסה בספוקן וורד בעודה מונה 101 סיטואציות שונות ומסיימת אותו בעצם במילים של "אחד מי יודע". בינתיים, "101" הוא האחד של קרן אן, אבל הוא גם הנקודה ממנה ברור כי היא מסוגלת לעוד.

קרן אן, "101" (ייבוא: הליקון)

יום אחד, התרבות הישראלית תצטרך להסביר את ההתעלמות שלה מקריירת הסולו המפוארת של יענקלה רוטבליט. יום אחד, כנראה רק אחרי שהאמן הענק הזה, ייבדל לחיים ארוכים, יסיים את תפקידו בעולם, החברה הישראלית תסתכל על יצירות מופת כמו "כך שחררתי את ירושלים", "מכתבים מבית רביעי" ושני חלקי "מדינת היהודים" שהוציא בעשור הקודם, ולא תבין איך חיבקה מצד אחד את "שיר לשלום" ו"כמה טוב שבאת הביתה", אבל פספסה את מה שהיה לרוטבליט להגיד בקולו שלו.

עם זאת, לקהל הישראלי יש הזדמנות לכפר על חטאי העבר: היום (שני) יוצא אלבום חדש לרוטבליט, "צומת עלעול", והוא עומד בסטנדרטים הגבוהים למדי שהציבו אלבומי הסולו הקודמים שלו. תחת ההפקה המוזיקלית המצוינת של גדי רונן, יוצא להקת דבק, רוטבליט שב לדקור את החברה הישראלית בסיכה דקה ושנונה שהיא העברית הרוטבליטית, ממגדירי השפה העברית בפזמונאות. כמו בכל אלבום שלו, רוטבליט הוא עדיין מעיין נובע של חידושים לשוניים ("בכרטיס אשראי פרעתי את חובי למס הנפש/עם ריבית הפיגורים והעמלה") וההפקה המוזיקלית של רונן, שמשום מה מזכירה דווקא אלבומים ישנים של השכנה מלמעלה קרן אן, מספקת לרוטבליט מצע מושלם לגידול הצמחים המפוארים שלו – המילים.

המילים האלו דוחפות ומחטטות, נוגעות, מלטפות, מכות וסוחפות. משיר על אום כולתום, שמקבל משמעות מרתקת לאור ההפיכה במצרים דרך שיר על מנהיג הקרב על מצדה, אלעזר בן יאיר, רוטבליט כל כך חי את המציאות שהוא בורא שאי אפשר שלא להיסחף לתוכה, שזהו בדיוק הייעוד של יצירת אמנות. השיא הוא הקטע החותם את האלבום: שיר הנושא שהוא 10 דקות של מסע מסויט מהסוג שרק ערן צור, אביב גדג' או גבריאל בלחסן הצליחו ליצור בעברית בשנים האחרונות. הקטע המדהים הזה, ספוקן וורד משולב באלקטרוניקה, רוקנרול וטום ווייטס סוגר את "צומת עלעול" בצורה כל כך מושלמת, שההתעלמות הצפויה של התרבות הישראלית ממנו רק הופכת יותר כואבת.

יענקלה רוטבליט, "צומת עלעול" (הוצאה עצמית)

העוול הגדול ביותר שאפשר היה לעשות לעינב ג'קסון כהן הוא להשוות אותה לאביתר בנאי, כפי שנעשה לא אחת בעיתונות המוזיקה הישראלית. נכון, גם אצל בנאי וגם אצל ג'קסון כהן הפסנתר עומד במרכז והוא הכלי שמניע את הטקסטים האולטרה-אישיים וישירים ששניהם כותבים בעצמם.

אלא שכאן, פחות או יותר, מסתיים הדמיון בין השניים ובעוד הבכורה של אביתר בנאי היא חלק מהפנתאון של המוזיקה הישראלית, הבכורה של ג'קסון כהן, "עץ נופל ביער", היא לא רעה בכלל, אבל היא עדיין בכורה טיפוסית בסצנת האינדי הישראלית, כלומר שפע עדויות לכישרון וכוונות טובות, אבל גם לא מעט בוסר.

ג'קסון כהן, לזכותה ייאמר, נטולת כל גינונים: היא שרה בקול גבוה ויפה על בעיות משקל, אהבות אכזריות וחוסר ביטחון עצמי באופן שקשה להישאר אדיש אליו. ההגשה הנקייה שלה והפקת השירה המצוינת של יהודה עדר מגדילות את המילים שג'קסון כהן כותבת בשירים יפים כמו "ניתוח לב פתוח", "חרב סוכות" ו"קור כלבים" ומרענן לשמוע אמן ישראלי שר באופן ברור כל כך, כאילו כל מילה נישאת על כס של כבוד. במקרה של ג'קסון כהן, לחלק מהטקסטים ("27", למשל), מגיע כל הכבוד הזה.

אולם בכל זאת, "עץ נופל ביער" הוא קודם כל הרבה מאותו הדבר: עד "קרבות ראווה" (שיר מספר 9 באלבום) היפה והדי ותיק למי שעוקב אחרי הופעותיה של ג'קסון כהן, רוב השירים בנויים על אותו מנוע פסנתרי שנחמד להאזין לו מדי פעם, אבל ריענון וריווח של הטמפו המוזיקלי לא היה מזיק. היופי של "קרבות ראווה", שמגולם בעליצות הצינית שלו, רק מעיד על כך שבג'קסון כהן יש יותר מפסנתרנית מחוננת. גם "שיר הרס", שבא אחריו ומבוסס על לופ פשוט וקלידי קסיו שגדלים עד לכניסת מקהלת החברות שגייסה ג'קסון כהן לפזמון היפה, תורם לשבירת השגרה של רוב האלבום.

בין הכישרון והכריזמה החד פעמיים של קרן אן למעמד-העל של יענקלה רוטבליט במוזיקה הישראלית, עינב ג'קסון כהן היא תוצר טבעי של הסצנה הישראלית. היא ראויה להזדמנות כי העברית של רוטבליט מוטמעת בה, כמו גם האיכויות המוזיקלית של קרן אן וגם אותו אביתר בנאי. באלבומים הבאים היא תצטרך, בדיוק כמו האמנים שהוזכרו לעיל, לתת לעצמה מרחב פעולה גדול יותר כדי לא להימנע מגורל הרעש שעושה עץ שנופל ביער הסבוך של המוזיקה הישראלית.

*עינב ג'קסון כהן, "עץ נופל ביער" (הוצאה עצמית, הפצה: היי פידלטי)